חילופי מכתבים בין אלי לדינה כשאלי עלה לגרעין קשת ברמת הגולן לבדו ודינה ילדה את בת-שבע קשת בתם הבכורה

מכתב של דינה לאלי, שעלה לבדו לגרעין קשת ברמת הגולן בעודו לא מרגיש טוב. דינה היתה בסוף ההריון עם בתם הבכורה, בת-שבע קשת. תשל״ד (1974)

ב״ה

ר״ח סיון, פרשת במדבר ״ובלכתך בדרך״

לבעלי היקר מאוד,

לאור נסיעתך להתישבותנו ההכי חדשה, לקשת – לפי פרושו של אהרון קליינשפיז ״קונטרה שלנו תמיד״ – לאחוז בכל סנטימטר של ארצנו הקדושה – (קדושה שנקבעה לדורות, על ידי האחזתם של עולי בבל דווקא, ולא של כיבוש עולי מצרים), רציתי רק לאחל לך ברכתי ותקוותי ואמונתי, שכל פעולותיכם, ובעיקר אמונתכם וביטחונכם בה׳ אלוקי ישראל ״כי חלק ה׳ עמו״ ״וישבתם לבטח בארץ״ (כפי שהזכיר לר ר׳ צבי), יפעלו פעולתם הגדולה והאדירה, ויקדש שם שמים לאור גויים, לאור כל ישראל, לאור יצחק רבין, אבא אבן, משה דיין, גולדה מאיר, ולא אכפת לי אם לא יקדש שמו לאור הנרי קיסינג׳ר – שימות קודם (תקיף, לא?).

בקיצור – תצליח, תלמד הרבה הרבה ותחיה המציאות והתפקיד הנשגב ואדיר שלנו בימים האלו.

בעצם, כל זה נכתב, לא כל כך להזכיר לך את הדברים האלה, אלא להזכיר לעצמי. כל כך אני מקנא בך! אין דבר, .. גם כן צריכים טיפול ואמונה ופעולות ואי-פעולות משלהם.

טוב, מספיק! קראתי את זה חזרה וזה בלתי מובן לגמרי, אפילו לי, כך שזה ביטול זמנך לקרוא, ופחד לי לכתוב (ההסבר: כל פעם שאני רוצה להמשיך, אתה נכנס ואני מוכרחה לחשוב מהר ולהמציא איזה תירוץ – למה באמת חשבת שדווקא עכשיו אני ״מוכרחה״ לסדר החדר הכחול? כאילו שבגלל זה באמת נכנסתי לשמה, וכו׳!).

ובכן, לדברים טכניים ומעשיים – תלמד הרבה, משנה לפחות, ותאכל טוב, ותעבוד קשה, ותבריא מכל הכאבים. תנסה בשעת צורך להתקשר לטובי 03-908102, או להורים או וולנסקי. אם מתחשק לך – תכתוב פעם.

אני אוהבת אותך

(פרוזאית ולא רומנטית – אבל אמיתית)

להתראות

דינה

ביכורים – זמן מתן תורתנו

חג שבועות שמח!!!

לדינה שלום,

הגענו אתמול בשלום אחרי הצהריים, אחרי הרבה עיכובים בגלל מחסומים וכו׳. עודד (וולנסקי) תדרך אותנו בקשר למצב, והמחיש לנו חשיבות הפעולה וחשיבות שיתוף הפעולה עם אנשי מרום גולן. הוא ואלי (סדן) חזרו הבוקר לירושלים לזרז ארגון גרעין קבוע שיעלה להתיישבות. ר׳ צוקרמן נתן שיעור באורות בערב .

עוד אין לי התרשמות של ממש ובין כה לא אשלח את המכתב עד יום ראשון, לכל המוקדם, אז אכתוב אחר כך.

עכשיו יותר מאוחר, יצאנו לעבודה: ברור בצלי צבעוניים (טוליפים), עבדנו רק כשעה וחצי ואז התחילו הפגזות, שהיו אומנם מרוחקות מאוד מהשדה, אבל מאוד נזהרים כאן שלא יהיה איזה אסון. החזירו אותנו לקשת, ועכשיו אני הולך ללמוד.

היה שמח מאוד להרגיש את רגבי האדמה מתפוררים שוב בידיים, זה עורר בי געגועים עזים לימי הקישור והדבקות שלי אל הקרקע הזה, אדמה דומה מאוד לאדמת החולה, והנוף עוד הרבה יותר יפה .

עכשיו אחר הצהריים, למדתי שיעור חשוב באורות מהרבנית חנה טאו. בא לכאן יהודה הראל, מזכיר מרום גולן, שהוא היוזם של כל הפעולה כאן, אדם ענקי וחשוב מאוד, כולו מסור לאהבת ארץ ישראל ובניינה, אבל מכיוון שהמגמה היא לא מבוררת אצלו מצד הקריאה בשם ה׳ – הוא גם ריאליסט.

יהודה הראל דיבר על חיזוק קשת, בגרעין קבוע שיעלה להתיישבות, ועד אז, גרעין חזק ממרום הגולן ומקומות אחרים בארץ.. – אבל הוא לא עצר בזה, והמשיך לאמר שאם יחתם הסכם ונצטרך לנטוש חס וחלילה את קשת, צריך לקבל הבטחה מהממשלה שיקים אותו מחדש בחושניה, שהיא כמה קילומטר מכאן.

לדיבור הזה, התנגד אחד מחברי רמת מגשימים, וניסה להסביר שאין מה לדבר על שלב ב׳, אבל הוא לא דיבר בתוקף, והתנהל וויכוח בינו והראל. כל הזמן ר׳ צוקרמן נטה לדברי הראל, משום מה, אינני מבין אותו, ואולי הוא לא הבין בדיוק את הראל.

בכל אופן, ישבתי וכמעט התפוצצתי מרצון להגיד את הדברים בצורה צלולה ומפורשת, אבל עודד אמר לי לפני שהוא נסע, לא לדבר ולא לנסות להשפיע על הראל, אז ישבתי ושתקתי.

חנה (טאו) ישבה בצד כל הזמן ובררה אורז, וברגע מסובך, קמה בריתחא דקדושא נוראה ובכל כוחה צעקה על הראל כל דברי רצי״ה והמהר״ל וכו׳: ״אנחנו יושבים כאן בגלל שזה כתוב בתורה ולא בשביל לשמור על ישובים אחרים, ורק המחשבה הפחדנית וההרהור הספקנות, גורמת כל הצרות ושיבושי הפוליטיקה – כקרש ששמים על התהום״ וכו׳ וכו׳ וכו׳.

יהודה הראל ניסה להתווכח ולהסביר שהוא צריך לקחת בחשבון גם את התהום, אבל היא ממש לא נתנה לו, ובלי הרף סתמה את פיו מלהגיד או לבטא הספק, ואמרה לו שעניינו זה לחזק ולהגדיל את כח עמידתנו.

בזה נגמרה הישיבה, והוא הושפע עמוקות, דיבר בשבח הישיבה והרב (צבי יהודה הכהן קוק). אחר כך, כששאלה אותו איזו בחורה, איפה אנחנו נקים את קשת כאשר יפנו אותנו, אמר לה שקשת זה כאן ולא יהיה שום פינוי.

מוצש״ק – ניסיתי היום להתקשר אליך ללא הצלחה. שבת היתה נפלאה, אווירה מרוממת, אלי סדן וחנן פורת ור׳ צוקרמן נתנו שיעורים. קבלת שבת סיימנו בריקוד נלהב – מן המיצר והצטרפו גם החברה הלא דתיים. היה תחושה של אחדות ואחווה נהדרת.

קשה מאוד ללמוד כאן, גם כי אין כל כך זמן ולא ישוב הדעת ולא מקום שקט, אבל אני משתדל. למדתי ספר מוסר של הגר״א – אבן שלמה, והתחלתי תולדות אדם. המשניות סובלות מאוד.

סך הכל, יש הרגשה של חשיבות וגדלות הקדושה של הקמת קשת. כולם – כל מיני אנשים מכל מיני מקומות שאין להם, לכאורה, שום דבר משותף, אלא שהם כולם מעם ישראל וכולם קשורים קשר אהבה אדירה לארצם. מתקבצים יחד במגמה אחת – לב אחד.

יש מקיבוצים דתיים ולא דתיים, סתם חבר׳ה מהעיר, בית״ריסט אחד (חירות) וקבוצה נכבדה ובעלת משקל מן הישיבה. ואפשר לראות, ביתר בירור, התגלות האור הפנימי של קודש הקדשים – אורו של משיח. האור שמגלה את אחדות הקודש והחול, החומר והרוח בחטיבה אחת, שכל עניינה אל הפועל שלמות מלכות ישראל בארץ ישראל השלמה.

12 שבטי י-ה מסודרים על דגליהם סביב – והמשכן בתווך שבמרכזו אוהל מועד הנובע ומתפשט מן ארון העדות שאינו מו המניין.

כך רואים סדור קבוץ קשת, שהכח החקלאי והארגוני בא ממרום גולן, אלרום וכו׳, והדחף הפנימי המחייה ומחזק את הכל, יוצא ממקור הקודש - בעיקר על ידי אלי סדן וחנן פורת, ונמשך על ידי שאר בחורי הישיבה הנמצאים.

לשבועות, אני לא יודע מי יהיה שיוכל לתת שיעורים, אולי עודד יחזור.

טוב, אני רוצה לשלוח את זה. אני כנראה אחזור ביום ה׳, אם לא אודיע אחרת.

המון אהבה וגעגועים

אלי

לו היית כאן אתי, אולי הייתי שוקל הישארות לתקופה ארוכה יותר.

מוצאי שבועות

לא שלחתי את המכתב ביום ו׳. יעקב(לבנון) עלה לשבועות, ועוד כמה חבר׳ה מהישיבה והיה ממש נפלא. אי אפשר לתאר את רוממות הרוח – את הגבורה הפנימית שהולכת ומתגברת כאן.

לפעמים מקשיבים לחדשות, לדעת אם כבר האור שנוצר כאן מתחיל להתגלות ולהאיר את שאר חלקי האומה.

אבל החדשות – כאן! התחדשות העוז האלוקי שמתוך התורה שניתנה מפי הגבורה, ואין עוז אלא תורה, ההולכת ומתפשטת על כל אמיצי הרוח היושבים איתן בנועם אהבת ארץ חיינו.

כל מילימטר, כל רגב של אדמה קדושה, שווה דמינו ונפשנו – כל החדשות – ההתחדשות של ודאות שייכותינו.

אלי

יום א׳

דין דין שלי,

היום לא נוסע אף אחד לירושלים, אז תקבלי את זה כנראה מחר.

המצב היום בקשת זה של ישוב בתהליך התגבשותו. יש כבר גרעין קבע רציני ועוד צריכים לבוא. אתמול התברר שקש היא 100 מטר בצד שלנו של גבול ההפרדה. כנראה שמהשמים רוצים שיקום כאן ישוב. לו זה באמת היה בשטח שמכרו לסוריה , והיינו עומדים ולא זזים מהמקום, זה היה מערער את קביעת הישוב ומונע תמיכה על ידי מחלקת ההתישבות וכו׳.

גלילי ואלון היו צריכים לבוא אתמול, אבל הודענו להם שאין להם מה לעשות כאן בשבת, ואם הם רוצים לבוא במוצ״ש, נקבל אותם בתנאי שלא באים לדבר על הביזיון שהם עוללו. הם בסוף החליטו לא לבוא ורק מסרו פרטים בקשר למפת ההפרדה לאנשי מרום הגולן.

עדיין קשה לעכל ולהאמין שאותם הבוגדים הצליחו במזימתם המרושעת. אבל זה המצב, מטיילים בקוניטרה שתהיה נוחה להכבש שנית. השירותים שלנו כנראה בצד הסורי של הגבול.

המצב במשק עצמו הוא לא כפי שהיה לפני שבוע. יש פרק בזרעונים העוסק בירידת האידיאל בפגישתו עם החומר, וכך הוא קורה כאן. המון בעיות חברתיות, ארגוניות ומנהליות. מהם, בעיות חמורות ביותר כבר עברו וזעזעו את המשק הצעיר, אבל ב״ה הדברים הולכים ומסתדרים ומצב רוח של המתיישבים מרומם.

דרך כל המשברים, צירי לידה, יקום והתחזק קשת. כבר התחילו לדבר על ענפי החקלאות המתאימים לאדמה ולאקלים, ובכלל מהלך המחשה והדיבור הוא בכיוון מעשי - להתקרב ולהתבסס כמה שיותר קרוב אל הגבול, שאם לא נתקרב אל הגבול, הוא יתקרב אלינו.

הרבה עיתונאים ואנשי תלוסיה באים לבקר. גם ״קול ישראל״ היו וראיינו את אלי (סדן). פרופסור פרנקל היה כאן לשבת ובני מהרשק, התעמולן של הפלמ״ח, בא לאכול בערב שבת. חוץ מזה, באמת אין חדש. אני מרגיש לא רע. רוב הזמן לא כואב לי בכלל הראש, וגם כאשר יש לי גלי חולשה וכאב, הם בדרך כלל קצרים ולא רציניים.

אני מקווה שאת מרגישה טוב. חבל מאוד שאת לא יכולה לבוא. ורדינה (סדן) היתה לשבת, ר׳ צבי (טאו) גם נמצא כאן, ויתכן שהוא יבוא לכאן לשנה - זה סוד, אל תגידי לאף אחד.

אני מהרהר ארוכות על נוב, אבל נראה. כנראה זה לא מעשי, לפחות ל 3 או 4 חודשים ועד אז אפשר לבחון אם באמת אין שום אפשרות להישאר בירושלים. תחשבי על זה.

עכשיו גמרתי לעבוד. הסורים גורמים הרבה ביטול תורה בשתיקתם. היום זה היום הראשון שעבדנו יום שלם.

אני אשתדל להיכנס לנוב באחד הימים לראות איך זה נראה. תבררי אם נסיעה חד פעמית זה מסוכן לתינוק בחודשים הראשונים.

שכחתי להגיד לך בקשר לליפט (משלוח באוניה של פסנתר כנף מבית הוריה של דינה באמריקה), לא הייתי צריך לנסוע לחיפה ולא היתה תועלת בנסיעתי. החל מהשבוע הבא זה יכול להגיע כל יום והם יודיעו לאבי במשרדו יום או יומיים לפני זה, זה יגיע לסנהדריה ונצטרך ללחוץ על סנדרוביץ (בעל הדירה שאלי ודינה קנו בפאג״י בירושלים) שיקבל את הפסנתר ואולי עוד כמה דברים לתוך ביתו.

קו המחשבה שלי כעת זה להיות במקור ברוך (השכונה ליד שוק מחנה יהודה בירושלים בה התגוררו אלי ודינה מאז חתונתם) תקופה מסויימת ואחר כך לעבור חנוב, כשאנחנו משכירים את הבית בסנהדריה מרוהט, אבל עוד נדבר על זה ארוכות. בינתיים, אל תגידי שום דבר לאף אחד.

להתראות

באהבה

אלי

עיניי ננעלו על מבטו של אלי הורביץ, שהגיע קודם עם הי"ד החזקה. הוא בא לבדו. בבית נשארה דינה אשתו, שהייתה בסוף הריונה הראשון. אלי היה נראה כאילו הוא נתון בעולם אחר, ונשמתו פורחת החוצה מתוך גופו הארוך והדק.

על פניו הייתה נהרה כזאת, שהעידה עליו שהוא חש זכות להיות שותף למשהו היסטורי, לרגע נדיר על הרצף הארוך של נצח ישראל, ביום האחרון לשבתנו בבונקר הגיעה הודעה דרך הצבא: "אשתו של אלי יצאה לבית החולים".

אלי ארז במהירות את מיטלטליו ויצא אף הוא לדרך, לירושלים. הוא לא הספיק להגיע ללידה, אבל הוא הביא אתו בתרמילו את שם הרַכָּה הנולדת: בת שבע קשת.

הרב אלי עשה אתנו את 40 ימי הבונקר בהתרגשות גדולה ובהקרנה על כל סביבותיו.

מתוך ״פתאום נולדה״ מאת אפרת בדיחי (ספר על הקמת קשת)

בס״ד

יום שני, אור לה׳ תמוז התשל״ד

״חסדי ה׳ עולם אשירה... ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״

לאבא – בעלי היקר אינסוף,

אין מספיק זמן לדבר אתך. אני כל כך מתגעגעת לך ואוהבת אותך, שהייתי מוכרחה לפחות לכתוב. אפילו נייר לא מצאתי, רק את ההזמנה הבודדת הזו, (לחתונה שלנו) שנפלה מתוך ה״אורות״ שלי....

נורא תתרגז עלי כי זה מאוד מאוחר בלילה, אבל אני לא יכולה לישון בכלל (ניסיתי וניסיתי). אני מוכרחה להגיד לך משהו נפלא:

יש לנו בת. ויש לה פנים. והיא כל כך חמודה, שאני נמסה ממנה. והפנים שלה והאופי שלה – כן, יש לה אופי – הם מיוחדים בעולם – לא היה ולא נברא אף פעם דבר כזה! אני כבר מכירה אותה – גם אתה מאוד מהר תכיר אותה, ואת הקול שלה, והתנועות שלה, והבכי שלה (כל כך עדינה ונקבית!!). והפרצופים המצחיקים.

אני לא יכולה לחכות עד מחר שתראה אותה, אבא, וגם תדע – כל כך נפלא!!

ברוך השם על הניסים ועל הנפלאות שבכל יום עמנו ובכל עת – ערב, בוקר וצהריים, ועל כל דבר גדול וקטן וכל הטוב, ועל הבת שלנו.

להתראות מחר בביתנו בירושלים עם בתנו הירושלמית.

באהבה גדולה,

מתפוצצת,

דינה

ב״ה

לר׳ אלי ודינה

קשה עלי הכתיבה באריכות, אך מבקש מאוד שתצרפו למערכת השיקולים הכלליים והפרטיים שלכם את רצוני ותקוותי שלי ושל גלעד לראות אתכם שותפים בהמשך בניינה של קשת.

הישיבה הממושכת כאן מעלה הרהורים בתחומים רבים וגם את השאלה לאיזה קשת חוזרים. הגוון הקשתי שאתם מייצגים עבורנו, הכולל את התקווה להמשך הבניין הרוחני – חברתי כחלק ממשימה כלל ישראלית בעת הזו, יקרה לנו מאוד.

חיים בן דוד