ענווה מופלגת, בלי חשיבות עצמית, הקשבה ופתיחות לכל אדם

אורי הורביץ

אח של הרב אלי הי"ד

אחי הגדול אלי, אחותי - גיסתי, דינה, הנאהבים והנעימים,

לעתים, לפני שמחות משפחתיות, נהגת, אלי, לומר לי בחיוך:

"אחי הקטן, אולי תאמר כמה מילים…".

ועכשיו בבואי לומר "כמה מילים" אתם אינכם אתנו.

הלב ממאן להאמין.

לפני שנים רבות ראיתי אותך אלי, ערב חתונתך, עובר על הכתובה.

לא חפצת בשבחים ובתארי הכבוד המופיעים בה, כדוגמת "הבחור המהולל והמופלג…" וביקשת להסירם. נטלת סרגל כדי למתוח קו על השבחים. דומה שאולי פעולה זו מאפיינת במשהו את חייך וחיי דינה.

ענווה מופלגת, בלי חשיבות עצמית, הקשבה ופתיחות לכל אדם ואדם.

דלתכם היתה פתוחה לכל אדם, לכל בעיה בכל שעה.

"אח קטן" קראת לי, אלי, בחיבה שתמיד באה עם בת הצחוק הקטנה, שכמעט לא ראיתי אותך בלעדיה.

אכן, קטונתי.

קטונתי מלהבין כמה גדולים הייתם, אחיי הגדולים.

גדולים בתורה, גדולים במעשים, גדולים בכיבוד אבא ואמא,

ויותר מכל גדולים בחינוך כל הילדים כולם:

בת שבע, צבי, נחמה שולמית וגם איתמר -

ועוד אלפי "ילדים" נוספים, בכל הגילים, תלמידים, חברים, מכרים -

כולם זכו מכם ליחס אוהב וחם.

קטונתי ונדהמתי להכיר את גדולתכם ועמקותכם בכל דבר.

לא מכבר, כאשר דיברנו על נושא חינוך הילדים, אמרת לי, דינה:

"זה לא קל, אבל יש נסים בחינוך". ואלי הוסיף והשלים בחיוך -

תמיד השלמתם זה את זה בחיוך - "מה זאת אומרת? בכל פעם שחינוך מצליח - זה נס".

אלפי "נסים" כאלה חוללתם במהלך חייכם, בזכות האהבה, החיבה והחום המשפחתי שהקרנתם לכל אחד: משפחה קרובה כרחוקה, אנשים זרים כמוכרים, דתיים וחילוניים, ידידים כאורחים,

באמצעותם תמשיכו לחיות בתוכנו ובתוך אלפי התלמידים והתלמידות שהעמדתם.

צר לי עליכם, אחיי הגדולים.

תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים.