עומק של רגש ועומק של מחשבה שלא נתקלים בהם לעתים קרובות

הספד לזכרו של סבא מני (מנחם מנדל עמנואל וולף) אביה של דינה, שנפטר בל״ג בעומר תשמ״ד 1983 (מתורגם)

ברגעים הראשונים אחרי פטירת מני, אמרה ברניס (סבתא ממי): ״הוא היה אדם גדול מאוד. לא הכירו בו, אבל הוא היה אדם אדיר״. אף אני סבור כן. נסיבות חייו לא היו כאלה שהובילוהו לבית המדרש ולא לאחוות חיים שקדושתם גלויה. גם לא חיי שלווה ורוגע, אדרבא, צרות חייו לא ידעו גבול - פעם אחר פעם הוא נפל קורבן למחלות גופניות שאיימו על חייו – מצעירותו בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחר מכן, היו חייו טרופים וסוערים, ובכלל חייו היו רצופים מראשיתם צרות ומצוקות. מצוקות כלכליות, מצוקות גופניות ומצוקות נפשיות.

לפני שנים אחדות גילה לי שברגע מסוים עמד הוא על פי תהום ולפניו הברירה אם להמשיך בחיי סבל אלה, או חלילה, לחדול. ואז באותו רגע נורא, ממעמקי נשמתו בקע הקול – קול המאשר את החיים. אמנם, לא בלשון הקודש התבטא הקול בראשיתו, אבל כולו היה קודש קודשים. קול האומר ״הן״ לחיים. המחייה את החיים – בלי תנאי ובלי גבול. ואף שהקול היה חרישי בראשיתו, מהסס ומסתתר – אבל מיום השמעו – לא חדל לצביין את חייו של מני. בשעות האפלות ביותר שלו - כוחות חיים חדשים צמחו כדי לעזור לו להתגבר והוא למד איך לחיות.

האמונה הזו ניצחה – לא אמונה באלוהים או בדת - לפחות לא במובן הפורמלי, אלא אמונה בחיים. הלכה אמונה זאת והתגדלה. פעם אחר פעם הותקף בידי איתני הטבע ומצבו נואש, והנה קם הוא לתחיה – כוחות חדשים, רעננים פורצים ומרוממים אותו מערש הדוי. פעם אחר פעם סיבוכי המחלות וסיבוכי התרופות גורמים למצבי נפש קשים מנשוא, והנה קם הוא לתחיה, גלי חדווה ונחת שוטפים אותו, ממלאים את גוויתו ומאירים את פניו.

מני לא נשא נאומים, הוא לא השתמש במילות גדולות. באנגלית פשוטה הוא העביר עומק של רגש ועומק של מחשבה שלא נתקלים בהם לעתים קרובות.

מי יכול לבטא את הכאב והאובדן? מי יכול לקחת על עצמו לתאר את האיש שהיה איתנו בצורה כה מלאה - ואשר עזב אותנו עם הדמעות ועם החלילות שבפנים, השאיר אותנו, כך נראה, באמצע הדרך. אני, למשל, לא יכול אפילו לנסות להקיף את חייו של האיש הגדול הזה. ובכל זאת, אני גם לא יכול לשתוק, כי יש דברים שאסור - שאי אפשר לא להגיד.

כאשר, לפני חמש שנים, ביקרנו את מני וברניס באמריקה, התרשמתי לראשונה מהלב הטוב של מני, מהחיוך שלו, מהכנות שלו. כל מי שהכיר אותו ידע כמה מחמם להיות בחברתו. נוכחותו הורגשה תמיד, בין אם דיבר ובין אם בחר שלא לעשות זאת - החום שלו, ההוויה שלו, האכפתיות שלו תמיד ניכרו.

אבל במהלך האביב ההוא ואחריו, כשהוא בא לבקר אותנו בישראל וכשהוא וברניס עשו עלייה לארץ, גיליתי משהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר עמוק - משהו שאני מתקשה מאוד לתאר במילים אפילו לנסח אותו למחשבות. מני סיפר לי על נעוריו, על היותו חייל ואחרי המלחמה, על התקופות הקשות שפקדו אותו ועל המאבק הפנימי הבלתי נסבל שלו בין ייאוש לאמונה, והוא סיפר לי על הניצחון באופן מלא לגמרי - איך לחיות את ההווה, את הרגע, לא במובן השטחי.

מני ידע לחיות חיים שלמים ברגע אחד, במבט אחד. איך ליהנות כל כך מאהבת ילדיו ונכדיו, עד שזה נראה כמו אהבה של שנים, של דורות, של נצח. הוא היה אמיתי וישר כלפי עצמו, בפנימיותו, לא עבד לגחמה ולדחף, לדמיונות ולחלומות, אלא ישר במובן העמוק של המילה, כי הוא ידע והרגיש בכל הווייתו שהחיים ראויים לחיות.

הוא לא השתמש במילות התורה או במילות הדת, אלא אמונתו בקדושת החיים, של כל רגע בחיים, חלחלה לכל תא בהווייתו.

הידיעה הזו, ההרגשה הזו, האמונה הזו, היו תמצית חייו של מני. זה היה מה שעורר באשתו את הכבוד והמסירות העמוקים ביותר, כבוד ומסירות שבעצמם לא יכלו אלא לעורר הערצה.

והאמונה הזאת, אישור החיים הזה, היא שהביאה את הרצון וההחלטה לחיות את החיים ביתר שאת - לחזור למולדתנו, ארץ אבותינו אברהם, יצחק ויעקב - ארץ החיים. מנבכי התת מודע, ממעמקי הנפש, נשמע הקול, הפניה, דורש, מעודד. חזרה - חזרה לעם ישראל, חזרה לארץ ישראל. בואו הביתה – בואו למקור ולמעיין שממנו בוקעים החיים – החיים שלמדתם לאהוב ולהוקיר כל כך.

מני וברניס שמעו את הקול. העלייה שלהם הייתה, בעיני המתבונן השטחי, מהפכה מוחלטת באורח חייהם, בדרך החשיבה שלהם, אבל במציאות, זה היה השיא, המסקנה ההגיונית, של כל מה שהם חיו, כל מה שהם עברו עד עכשיו.

הקשיים של העלייה לארץ, הניסיונות והמצוקות שחווה כל עולה, לא פסחו על מני וברניס, אבל גם מול הניסיונות הקשים ביותר, השלווה הפנימית שלהם נותרה בלתי מעורערת. הם ידעו מהי סבלנות ומהי גבורה (אומץ). הם ידעו שהם באו לחיות, להרבות פי אלף את ניצוצות החיים שמילאו אותם. כמה קשה מני עבד על לימוד השפה העברית – הוא היה ביישן מכדי לדבר, אבל ספג לתוכו המון מדי יום. איך הוא נהנה בשבת עם הנכדים - הצחוק שלו מילא את הדירה. וכמה הם אהבו אותו - לטפס עליו ולשחק איתו ולצחוק איתו.

כמה התרגשות מהבית שכמעט הסתיימה בנייתו - הבית במעלה אדומים. מני היה כל כך חי, כל כך מלא רוחות טובות שגירשו כל צל.

ואז, בשבת האחרונה שלו, כשהדיון פנה למצב הפוליטי באמריקה, פתאום הוא נעצר ובהבעת מיאוס צעק: ״מה אכפת לי מאמריקה. אני ישראלי עכשיו. ישראל היא הבית שלי וזה כל מה שחשוב עכשיו.״ זו הייתה התחושה הכי כנה שלו.

לא חסרו בעיות, אבל בפנים הוא היה רגוע. הוא היה בבית. משפל הייאוש, מני הגיע לשיא האמונה בחיים. ואז - הוא השאיר אותנו-שוממים ובוכים - מקווים שזה רק סיוט - מאמצים את אוזננו לשמוע שוב את צחוקו הלבבי, את חוכמתו הפשוטה - והוא המשיך במסעו לבדו, ללא מעצורים מכל הקטן וסופי - מתחנה לתחנה, תמיד עולה - תמיד חוזר וזיכרונו נוכח תמיד בליבנו.

ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים