ספגתי ממך המון בתקופה הקצרה שהתגוררתי בחולתא. ניחוח הזבל, אהבת מולדת, התבוננות היסטורית.

חליפת מכתבים בין אלי למחנכו מקיבוץ חולתה, המחנך משה גרשוני. המכתבים נכתבו לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין ועל רקע קיטוב נוראי בין ימין לשמאל בשל הסכמי אוסלו.

לכבוד מוסה גרשוני, שלום וברכה!

למה אני כותב אליך?

נכון יש לי משפחה בחולתא, ומידי שנה אנחנו נפגשים ומלבנים סוגיות השעה והדור - כלומר כל אחד מדקלם את ה״אני מאמין״ שלו ותוך דקות זה מתדרדר לוויכוח קולני חסר ערך, עד שעפרה, בת דודתי, מזכירה את החצוצרה של חנן או ההרפתקאות של שני, ועוברים לפסים רגועים, משפחתיים יותר.

ואילו אתה, בשבילי, אדם רחוק, מצד אחד. ומצד שני, אדם שממנו ספגתי המון בתקופה הקצרה שהתגוררתי בחולתא. ניחוח הזבל, אהבת מולדת, התבוננות היסטורית - קטעי משפטים ושיחות שקלטתי, בלעתי יחד עם העוגות המצוינות של אשתך.

מן הסתם, אתם, כמו משפחת כרמלי, מאושרים מה״צ׳אנס לשלום״, כועסים על ״מתנגדי השלום משני הצדדים״ וכו׳. אבל, מן הסתם, התקופה מעוררת גם מחשבות רחוקות, עמוקות על מהות עמנו ומדינתנו, היעוד (?) של ישראל ועוד.

אני ומשפחתי, היום, חיים וצומחים על אדמת חברון. וחברון סוערת, או שהיא בעין הסערה. הסכנה הקיומית, השכול הקרוב, השאון התקשורתי, כל אלה מתסיסים ומבלבלים, מכשילים ומחשלים. כל אחד מגיב, מתמודד לפי מה שהוא. המון אפיקי ביטוי ויצירה נפתחים, שבעתות שלווה היו שרויים בתרדמה.

ואני נדחף להתחבר במשהו (או על כל פנים לנסות להתחבר) עם נוף ילדותי, עם אותם זרמי חיים חזקים וטובים ששטפו אותי בהגיעי ארצה אחרי מלחמת ששת הימים.

ולמעשה, מה אני מבקש? אינני יודע בדיוק.

להתחלק, לשמוע, להשמיע, להחליף מכתבים, דעות, רשמים, חוויות.

במכתב זה, לא כלום, רק לפתוח. אם תסכים, אם תרצה - תכתוב.

אני מצרף בזה מאמר קצר שכתבתי, פובליציסטי. דברי רגש ולא דברי עיון.

אם תמצא טעם בדברי, אולי תוכל לפרסמם ב״שדמות״ או כתב עת אחר של הקיבוץ. זהו עיקר קהל היעד שהיה לנגד עיני בשעת הכתיבה.

הכרתי מעט, בזמנו, את אוכלוסיית חולתא, את האופי של בני המשק, טבעיותו וסיבוכיו. אני מכיר היום אוכלוסייה אחרת - זו של קרית ארבע. אופי שונה מאוד. בהחלט. אבל בשום אופן לא מדובר בשתי פלנטות. האם אפשרית האחווה, ההקשבה ההדדית הפורה?

אני מאמין שכן - אינני מסוגל לחשוב אחרת.

וכל ההתחלות קשות…

אני מקווה שדברי מוצאים אתכם בבריאות מעולה, ושעת רצון ושאשמע מכם בקרוב.

אלי (כרמלי*) הורביץ

*אני כבר לא כרמלי, כמובן, אבל כתבתי שתוכל לזהות מי הכותב.

נ.ב. כתבתי לך, מוסה, כי אותך אני מכיר ומעריך. אבל כוונתי היא לפתוח בדיאלוג עם מי שירצה בכך מאנשי החזון והחינוך שבתנועה הקיבוצית, ואם נראה לך לשתף אחרים מחולתא או ממשקים אחרים, אין לי התנגדות.

חולתה 5/1/94

לאלי ובני ביתו צרור ברכות.

קיבלתי מכתבך והמאמר המצורף אליו. קראתי המאמר יותר מפעם אחת ואני חייב לציין, שאני מבין לדאגותיך, משתתף בכאבך על השכול ואף מזדהה בלב שלם עם דבריך, המחפשים אחווה הדדית והאזנה איש לדברי רעהו, כי ״רק אז- כפי שאתה מסיים מאמרך - יעלו הפתרונות הטבעיים לסיבוכינו המדיניים, ומתוך המבוכה האפלולית האופפת את כולנו, יבקע אור גדול״.

אלי יקר, אני מקווה שתסכים איתי, כי כדי להגיע לאחווה והבנה הדדית- כפי ששנינו רוצים ושואפים- עלינו לנקוט זה כלפי זה בדרכים תרבותיות, בלשון נקייה וזהירה, בהתחשבות עם רגשות הזולת והעיקר, בתחושה הדדית של שותפות גורל.

אני מצטער ומבקש מראש סליחתך על כך, שאינני מקבל את הדברים שאתה מייחס במאמרך לממשלה ולתקשורת, כאילו הם נוהגים לגבי המתנחלים בגזענות אנטישמית, מתועבת ומכוערת, רצופה שקרים וסילופים…

זכותך אלי להתנגד למעשי הממשלה ואף להתקומם נגד התקשורת, אולם המילים והמושגים בהם השתמשת כדי להטיל בהן אשמה, הן חמורות ביותר ואני מציע לך בידידות להישמר ולהיזהר מהיסחפות לקיצוניות, כי למדנו מהטבע ומההיסטוריה שקיצוניות מביאה חורבן.

אני עוקב בדאגה אחר ההתרחשויות; רואה את המראות ושומע את הקולות, מזדעזע לחזות בילדים ונערים מוסתים, המנופפים בתמונותיו של מי שנבחר לראש ממשלת ישראל, צווחים במלא גרונם ״רבין בוגד! רבין רוצח!״ ולאחר מכן הם מעלים על המוקד את תמונת ראש הממשלה יחד עם תמונות גדול אויבנו, בצריחות רמות של ניצחון.

איני יודע אם אתה רואה טלוויזיה ואם היית עד להפגנות הפרועות. מכל מקום אני בטוח שאתה כמחנך, מבין ויודע את הנזק וההשלכות השליליות על נפשותיהם של הילדים והילדות ואני לא רוצה להזכיר יריות על חפים מפשע.

יחד עם כל זה אני יודע היטב, כי ציבור המתנחלים לא עשוי מקשה אחת. ליבי עם הרוב הדומם של המתנחלים, אשר במצב של אי וודאות, חי חיי חרדה, דאגה ופחד מפני הבאות. בראשית מאמרך תיארת מצב זה בצורה קולעת ואכן הדברים ריגשו אותי מאוד.

מצבנו הפוליטי מתוח ומדאיג. האויבים סביבנו טרם השלימו עם קיומנו. הזמן פועל לא לטובתנו ואנחנו חייבים לעשות כל מאמץ, כדי להישאר מלוכדים כעם אחד, על אף חילוקי הדעות העמוקים שיש בינינו.

אני אשמח מאוד לנהל איתך דיאלוג פנים אל פנים בנושא טעון ומורכב כמו עתיד חיינו כאן בארץ ובכלל, על עתידה של הציונות. כאשר תערוך ביקור משפחתי בחולתה, אתה מוזמן יחד עם בני ביתך להתארח אצלנו וע״י כוס קפה ועוגה, נוכל לנהל שיחה מלב אל לב כמו שנאמר ״דאגה בלב איש ישיחנה״.

ועד שניפגש אני חייב לכתוב לך אלי, כי אני אינני מאמין שנוכל לחיות על חרבנו עד סוף הימים. כמו כן אינני מאמין שנוכל בעידן התקשורת המודרנית לחיות כ״עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״.

אני נושא תפילה בלבי שיתקיים בנו חזון אחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״

אני מברך אותך ואת בני ביתך,

בידידות משה גרשוני.