מי היה יהושוע בן נון?

פעם התלוויתי לרב טאו לאירוע סיום של ספר יהושע בתלמוד תורה אחד, לילדי כתה ב׳. אני התרשמתי מאוד מידיעת החומר שהפגינו התלמידים וגם מאירוע הסיום עצמו, אך כאשר יצאנו משם ראיתי על פניו של הרב טאו שאין הוא מרוצה כלל ועיקר, ולהיפך – ניכר היה שהוא נסער מאוד.

כאשר שאלתי אותו לפשר הדבר, אמר לי "זהו מיליטריזם, זו לא קדושת ישראל אלא מיליטריזם". לא הבנתי כלל את כוונתו ושאלתי: "מה פירוש, אלו הן מלחמות הקודש של יהושע בן נון, של צבאות ישראל זו אלימות גרידא? הרי זו קדושה עליונה!".

אמר לי הרב טאו: "אינך מבין איך מחנכים ילדים לדמותו של יהושע. עליך לקחת את תלמידי כיתתך, וראשית כול להחדיר בתוכם את גדולתו של רבי אריה לוין. תספר להם בחום, בעיניים מאירות ובהתלהבות מרובה על החיוך שלו לכל אדם, על ביקורי החולים שלו אף למצורעים, על ביקורי האסירים שלו והדאגה להם, כולל לרוצחים איומים ופושעים נאלחים; תגלה להם שהוא ביקר אף את האסירים הערביים כאשר ביקשו ממנו הבריטים לעשות כן; ספר להם על מחשבות החסד הגדולות שלו, על הרגל של אשתו שכאבה לו כשהלכו יחד לרופא, על כל הכאבים בעולם שעברו עליו ממש, על כל השפע של הטוב והרוך שזרמו ממנו ללא מעצורים.

רק לאחר שאתה בטוח מעל לכל ספק שהלב הצעיר שלהם כבר נמס מרוב החום, הנעימות והמתיקות שלו, קח חרב בידך, שים אותה בידו של רבי אריה, תעמיד אותו בראש מערכות ישראל ותוציא אותו לקרב. רק כך יהיה לילדים צל צלו של מושג כהה מיהו יהושע בן נון".

הצבא הישראלי איננו צבא של פייטרים, של מיליטריזם לשמו, אין זה הצבא שלנו ואין זו לאומיותנו. בזה שונים אנו מהותית מצבאות העמים. כאשר היינו מתאמנים במילואים כנגד מטרות ירי, היו מביאים לנו מטרות קרטון שיובאו לארץ מאמריקה. על המטרות הללו התנוססה תמיד דמות של וייטנאמי. כך היה הצבא האמריקאי מחנך את לוחמיו, הם היו צריכים לעבור סדרת חינוך שבה הורגלו ולמדו לשנוא את הווייטנאמים שנאת מוות. אסור היה לחיילים לבטא את השם הזה בפירוש, היה עליהם להשתמש בכל מיני שמות גנאי בלבד.

כאשר מחנכים לשנאה תהומית כזאת, עד שרואים אותה יוקדת בעיני הלוחם, כבר קשה מאוד להבחין בין הווייטנאמי הטוב לווייטנאמי הרע. כל חייל הורגל שברגע שהוא רואה מולו פנים כאלו הוא יורה מיד, בלי לברר ובלי לשאול שאלות. זו הייתה הדרך היחידה שלהם לבנות את החוסן הלאומי שלו הם נדרשו כל כך במלחמה. זוהי לאומיות שוביניסטית – ולנו אין כל חלק בה!

הרב צבי יהודה עבר פעם ליד בית ספר, וראה תלמידים יוצאים ממנו ומציקים לערבי עובר אורח, הוא ניסה לרדוף אחריהם ולהעיר להם, אך לא הצליח להשיגם. עוד באותו יום כתב מכתב חריף למנהל בית הספר שהתנהגות זו נוגדת את "תורת היהדות ומוסרה".

מתוך ״צור חוצבתם״

הרב אלי הורביץ