לעולם לא אשכח את הנסיעה לחולתה כשכל הדרך עולים ויורדים חיילים המשתחררים בפעם הראשונה לחופשה הביתה.

דינה ואני גרנו באותה עיר אמריקאית, עיר המתמחה בתעשיית הדמיון, הצגות וקרקסים. עיר המגלמת חזיונו של המשורר האומר: ״כל העולם במה וכל האנשים שחקנים״. מלאה המולה וזעם, ומשמעות אין. שנינו גרנו בוושינגטון באותה שכונה ממש. יכולנו להיפגש ולהתחתן, אבל לא כך היה.

דינה באה מבית חילוני עם זיקה ליהדות ונשלחה לבית ספר יהודי ושם מצאה חן וטעם בתכני הקודש ובאהבת ארץ ישראל שאבי החדיר באותו מוסד כמנהלו. ואילו אני, באתי מבית של תורה ויראה ומצאתי את עצמי בכיוון הפוך, מתרחק מיהדות ויהודים, נישא על גלי התסיסה של שנות השישים הסוערות עם כל המשתמע מכך.

כך המשכנו להתרחק עד המלחמה, מלחמת השחרור. נולדתי בהפוגה בין החלק הראשון של המלחמה שבו שחררנו את מישור החוף, הגליל והנגב, לבין החלק השני של המלחמה שבו שחררנו ליבה ולב ליבה של ארץ ישראל.

אותם שישה ימים שהשפיעו על מיליוני בני אדם, אותם ימים שמשמעותם עמוקה כל כך שעד היום אנחנו מתקשים לעכל – השפיעו על החיים של דינה ושלי.

אני הגעתי מיד אחרי המלחמה לארץ, לקיבוץ בעמק החולה, לדודים. אמנם, עם מגמה להגיע מזרחה לאופקים אחרים לגמרי, אבל הגעתי.

לעולם לא אשכח את הנסיעה לחולתה כשכל הדרך עולים ויורדים חיילים המשתחררים בפעם הראשונה לחופשה הביתה, כל אחד עם חוויותיו. מבלי שיכולתי להבין משהו, שטף אותי האור והחום של אהבת אחים, אפף אותי, ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״.

כעבור מספר ימים, כשהזכרתי בארוחת ארבע בקיבוץ שבעצם כוונתי להמשיך במסע מזרחה, התפרץ דודי הפלמחניק וקצין צה״ל לבוש במדיו המאובקים באבק הגולן: ״זאת ארצך וזה עמך! כאן זה המזרח״.

אלי עם נחום כרמלי

דבריו לא נפלו על אוזניים ערלות. נשארתי בארץ, במשק, בכיתה. היכיתי שורשים באדמת העמק.

דינה באותם ימים גמרה בליבה להגיע לשנת לימודי קודש בארץ ולמרות כל קסמי התרבות האמריקאית, וכל ההצעות המפתות, וכל המלגות לאוניברסיטאות יוקרתיות, נתגברה הכמיהה אל הקודש ואל ארץ הקודש. היא החליטה להירשם למכללה לבנות בירושלים וללמוד בה שנה, לפני המשך פיתוך הקריירה.

׳המכללה׳ הוא מוסד אקסקלוסיבי, המקבל בנות ברמה, רמה דתית ותורנית גבוה. יש מבחני כניסה. דינה לא נרתעה ושם בוושינגטון, בבית הרב השכונתי, ישבה לכתוב את המבחן.

השאלה המרכזית הייתה: מה בין נח לאברהם? שאלה שנזקקו לה כל המפרשים, כמעט, ראשונים ואחרונים, זהר ומדרשים. אבל מה לדינה ולכל אלה?! השאלה אמנם הציתה את דמיונה והיא כתבה ניתוח פסיכואנליטי פרוידיאני מקורי מאוד, עוד אף מפרש לא הגה רעיונות כאלה.

‎בטופס ההרשמה היה צריך לציין שני קרובים בארץ והאם הם דתיים. דינה רשמה, אבל כיון שאף אחד מקרוביה לא היה דתי, היא רשמה באותיות קטנות את שם אבי (הרב משה הורביץ). משפחתי בינתיים עלו לארץ וגרו בירושלים. באותיות עוד יותר קטנות דינה כתבה ״זה אינו קרוב, אבל מכר טוב״.

הניתוח שלה לא היה מה שציפו, זה אפילו עורר קצת פליאה שמישהי שלא יודעת כלום תעז להירשם, אבל בדרך לאשפה הרב הבודק שם לב לשם של אבי. הוא הרים טלפון, ספק לשאול, ספק לספר את הקוריוז. אבי אמר לו: קבל אותה, על אחריותי. כשקיבלה דינה תשובה חיובית מהמכללה, זה לא הפתיע אותה. רק בסוף השנה נודע לה הפרוטקציה.

באותה שנה דינה הייתה עסוקה בלימודיה ואני בשירות הצבאי. והקדוש ברוך הוא היה עסוק, בין היתר, בבריאתה של בת-שבע וצבי ונחמה ושולמית.

באמת כבר פג קצת ההתלהבות הראשונית שלי. היו הרהורים שניים ושוב פזלתי מזרחה. דינה עמדה לסיים שנה במכללה ולחזור להשתלב במוסיקה ובמתימטיקה באמריקה.

רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום

יום אחד נפגשנו בבית הוריי, השיחה קלחה. ההסברים שלי על יתרונות ההינדואיזם לא עשו רושם עליה. גם הסבריה של דינה על היהדות לא שכנעו, אבל לא עברו ימים ומצאתי את עצמי בביתו של הרב צבי יהודה זצ״ל. עברו עוד חודשים מספר ונכנסתי ל׳מרכז הרב׳. אחר כך לחופה ואחר כך, בשעה שהייתי בקשת נתבשרתי שאשתי בבית חולים וכעבור זמן נולדה בת-שבע קשת, לא עברו ימים רבים ובת-שבע פגשה את יהודה (סדן). את ההמשך נראה...

הרב אלי הורביץ

מתוך הדרשה שלו באירוסיה של בתו הבכורה בת-שבע