כשהגעתי לקרית ארבע להיות קומונרית, היתה לי את משפחה וילנסקי כמשפחה מאמצת, אבל נחמה הייתה מדריכה מאוד מיוחדת והיא אהבה לעשות אצלה את הסעודות השלישיות של חבריה ב' ואז לאט לאט הכרתי גם את אלי ודינה.
יום אחד הלכתי ברחוב ולא כל כך הרגשתי טוב, דינה ראתה אותי, התסכלה ואמרה ״אוי את נראת לא טוב את לא מרגישה טוב? אולי תלכי לרופא, אולי תטפלי בעצמך״
עניתי לה שיש לי עבודה ואני צריכה להגיע בזמן. דינה אמרה לי ״אבל את חייבת לטפל בעצמך, את לא יכולה ללכת ככה לשירות לאומי, לעבודה, את יכולה להדביק אחרים״. באמת שמעתיבקולה והלכתי לרופא
אחרי עוד פעמיים כאלה, שדינה ראתה אותי לא מרכישה טוב, היא אמרה לי: ״שרון, פעם שלישית שאני פוגשת אותך ומשהו קרה לך, את חייבת לטפל בעצמך, אולי יש לך משהו? לא ידעתי מה היא רוצה כי טיפלתי בעצמי.
דינה רצתה שאני אעשה טיפול יותר משמעותי שיעזור לי.
הייתי מגיעה לבית של הרב אלי ודינה פעמים רבות, גם אחרי השנה הזאת, אפילו סעודת פורים אחת הייתי איתם. אני זוכרת את הרב אלי איך שהוא דיבר עם דמעות בעיניים, בקדושה ואהבה.
כמה עומק היה לו שהוא אמר דברי תורה! זה תמיד מאוד ריגש אותי.
פעם אחת הרב אלי הגיע להעביר שיעור במדרשת תל אביב לקראת פסח, אז כבר לא הייתי קומונרית. בסוף השיעור ניגשתי אליו וביקשתי להעביר דרכו פתק לנחמה. ריגש אותי שהוא זיהה אותי והתעניין בשלומי
שרון שריר
コメント