כשנרגעה היא באה באופן ספונטני, אני בדיוק דיברתי עם מישהו, ופתאום הרגשתי את החיבוק והנשיקה שלה

בשנה האחרונה לחייה של דינה, היינו יחד במכללה (בבית וגן) בקבוצה שעברה תהליך נפשי רוחני אינטנסיבי בתרפיה במוסיקה.

בזמן הלימודים אחת מהנשים בקבוצה התאשפזה לכמה חודשים וחלקנו התארגנו להגיע אליה מידי יום שישי לשיר אתה ולעודד אותה. תחילה לא חשבנו לשתף את דינה מאחר שהיא גרה יחסית רחוק בקרית ארבע, אך כשדינה שמעה על ההתארגנות הזו היא החליטה להצטרף.

ההצטרפות שלה היתה מאוד משמעותית לה ולכולנו, ימי שישי הללו היו מאוד מאוד מיוחדים ונפלאים, דינה הוסיפה למפגשים המון אישיות וחום, הרגשנו אותה מחבקת אותנו במלוא העוצמה.

הנתינה והקבלה של דינה היו בו זמנית, היא יכלה להגיד לנו משהו כמו ״אתם יודעים, זו הפעם הראשונה שהייתי נסבלת בבית ביום שישי אחר הצהריים בשבוע שעבר, כי לקראת הנסיעה (לביקור חולים) הכנתי את השבת מראש כבר בחמישי בערב״.

בן אדם שמביא את עצמו, יש בזה גם הרבה נתינה, זה מה שהיה כל כך יפה אצל דינה, היה בה גם את ההתייחסות לפרטים בחיים שלה עם הרבה אמוציונליות, אפילו דברים קטנים היו מלאי חיים וחשיבות.

היה בה הרבה חום כשהיא אמרה דברים, היה משהו מאוד אותנטי בדרך שלה. תמיד היא השאירה בלי סוף מקום לכולם. אהבה שלה לחיים היה ממש בכל פרט.

לאחר הרצח, החיסרון שלה לקבוצה היה ממש גדול. הנוכחות התומכת שלה לאנשים היתה מאוד גדולה ואחרי הסתלקותה זה היה בלתי נסבל.

בשיעור האחרון שנפגשנו, הייתה איזושהי בעיה אצל אחד הילדים שלה שהיה שם משהו שלא היה בסדר ודינה מאוד הייתה מוטרדת מזה ולאחר שיחת טלפון שהכל בסדר, כשדינה נרגעה, היא באה באופן ספונטני, אני בדיוק דיברתי עם מישהו, ופתאום הרגשתי את החיבוק והנשיקה שלה ואני בכלל לא מבינה.

היה בה משהו מלא חיים ואהבה.

נדיה