בת שבע נראת כאילו בלעה אבטיח. אנחנו שומרים על קור רוח, עד כמה שהמינוח הזה יכול להיות מיוחס אלי

לארי ואסתר שלום,

כפי שאתם יכולים לנחש אני כותבת בסוכה בחול המועד (המכתב נכתב בכתב יד בשינוי \ באלכסון). אלי בכלל מסופק אם אפשר לכתוב לא דברי תורה במועד, אך אני טענתי שזה ממש ממש ״דבר האבד״ – ברגע שייגמר החג ואחזור לעבודה – וגם עם קלחת השמחה סביב הלידה הצפויה של בת שבע – לא יהיה לי רגע פנוי לחשיבה וכתיבה, לכן החלטתי שעם ״שינוי״ אכתוב – כי אם לא עתה אימתי?

ובכלל נראה לי שלפני שתקבלו מכתב זה, כבר נדבר אתכם בטלפון ונבשר לכם בשורת היותכם Great uncle. הלידה המתקרבת מביאה אתה כל מיני מעברים שונים ומשונים. אתמול למשל חברה של בת שבע באה לבקר אותה (הם אצלנו לכמה ימים בחג) והביאה איתה את אחייניתה. אמא של אותה חברה היא ידידה מאוד טובה שלי . צופיה, החברה של בת שבע, הצביע עלי והסבירה לקטנה ש״דינה חברה טובה של סבתא״!!! זהו!! אני בליגת הסבתות – אך לשמוע את תואר הכבוד הזה – ממש התפלצתי – חברה של סבתא ועוד מעט סבתא בעצמה!! לאן הגענו?!

בת שבע נראת כאילו בלעה אבטיח ובקושי זזה, היא כבר בסוף חודש התשיעי (תאריך המשוער הוא בעוד 5-6 ימים) ולכן אנחנו ממש קופצים מכל פיפס שלה....

אנחנו בינתיים שומרים על קור רוח (עד כמה שהמינוח הזה יכול להיות מיוחס אלי) ומחכים ו.. חולמים. אני ממש מוצאת את עצמי בוהה באוויר , שקועה עמוק בתוך הדמיון הטוב שלי – כמו איזה נערה מאוהבת – על גרפסים וטיטולים ועגלות ובכי דמוי יללת חתול, וכשאני ממש מפליגה, אני מתכננת את האוכל לברית – דג? או כדאי בשרי? ומה אלבש? ואיפה זה יהיה? (רק לא בעלי!!) ושלום זכר? ואם זה בכלל בת?

במיוחד אני אוהבת לדמיין את נחת הרוח הנסוך על פני סבא (הרב משה הורביץ) שיזכה בע״ה לנין(ה) ראשון(ה).

אסתר! כרגע בדקנו דואר וקבלתי מכתב ממך – איזה כיף לקרוא על כל חוויותיכם (בינתיים משפחת סדם הגיעו ונזכרתי בגעגוע על מצב ה״אבטלה״ שלך – ללא קניות, ללא תכנונים, בישולים, שטיפת כלים וכו׳. בסוכות עזרה כזאת ממש נשמעת כהצלה – טעם אחר למושג ״חג״.

קראנו בהתמוגגות את המכתבים של נופת, צוף, דעואל וחנני – ולא רק אנחנו, גם כל החברות של שולמית ונחמה. מחר קבענו עם סבא וסבתא (שאמורים להגיע) שיביאו את כל המכתבים שלכם וקלטת ונעשה ״חינגה״, אין מילים לתאר את השמחה שאתם מביאים לסבא וסבתא עם התכתבויותיכם. באיזו שקיקה הם קוראים כל תיאור, ובאיזו הנאה ונחת הם מעבירים הלאה.

מכל אלה, ומן השיחה ששוחחנו אתכם בערב ראש השנה, אני מנסה ליצור תמונה עם כמה פרמטרים ידועים של תמונת חיים שלכם שמה, ובעיקר מעניין המפגש בין השליחים מארץ ישראל והמציאות היהודית בדרום אפריקה. אני יודעת שזה עוד מוקדם להתרשמות כוללנית וממצה, אך מצד שני, הרמים הראשונים די קובעים (כך אומרים).

בראש השנה היו לנו שתי אורחות לסעודה – האחת מדרום אפריקה (היא הכירה אתכם בעיר דוד) והשניה מאוסטרליה. ההתמודדות העיקרית היתה בתחילה עם המבטא שלהן ופיענוח הנאמר של כל אחת ואחת!! ולהתאפק לא לצחוק, אבל אחר כך נרקמה תמונה די דומה למציאות הקשה שתיארתם. אלימות, אי ודאות, וגם רדידות רוחנית ומחסור תהומי בכל הקשור ליהדות, ומצד שני, מידות ונחמדות למופת והמון פתיחות.

אנחנו מחזיקים לכם אצבעות ומאוד מעוניינים לשמוע מחוויותיכם עם הנוער. הרגע התקשר אלי סגן המנהל בענייני האולפנא ונזכרתי כמה שונים הנוער הישראלי ממה שאתם פוגשים שם, וההשלכות החינוכיות הם כה רבים.

אין לי כח להיכנס למצב הביטחוני וכל מה שקורה בארץ, אבל הוא גרוע ביותר. כל הרוצחים משתחררים ובימים אלו נמסרים חלקי הארץ לשלטון פלסטינאי. הלא יאומן מתרחש. תוך שבועות ספורים כל ערי יהודה ושומרון (קלקיליה, טול כרם, שכם, בית לחם, רמאללה ואפילו חברון) יהיו מרוקנים מצה״ל וכן גם אזורים כפריים שלמים.

היהודים אמורים לנסוע בכבישים עוקפים (שרובם טרם נסללו) ובכל אותם מקומות ״חיכוך בלתי נמנע״ נכנעו וויתרו על כל יתרון, כך שהעתיד שלנו בחברון לוט בערפל. פחד!

תוך כדי הכתיבה, אני מרגישה מנותקת, כי כבר נמאס אפילו לפחד. אז.. ממשיכים!

צבי בסדר גמור ומרוצה (לא, לא נגזים, אבל הוא שורד ואפילו יותר מזה). הוא חוזר כל פעם מהצבא עם סיפורים מרתקים. למשל, הביאו לפניו עצור הנחשד בזריקת אבנים, שכמובן הכחיש כל קשר בלהט ובפתוס וסיפר סיפור ארוך ומעורר רחמים על הורים חולים שחיילים התעללו בהם וכו׳. צבי (מרגרינה) לא האמין לו, אבל בכל זאת קצת ריחם. כעבור כמה שעות יצא לצבי לראות ״מבט״ שסקר את ההתפרעויות שהיו בחברון ומי מככב שם בראש? העצור! זורק בלוקים! וסלעים!

נחמה גם כן בסדר, כל יום היא תוהה מה היא עושה בחיים ואיך היא יכולה עוד לעזור ל״מצב״ ואם נפלט ממני חיוך – לא סליחה – חצי חיוך, אז תיכף באה ממנה מקלחת בסגנון ״את בכלל שמאלנית רכרוכית, אין לך אף טיפה של נחרצות. אף טיפה!״ [זה קצת נכון...] ״למה את לא כמו... כמו ענת כהן!״ [ענת כהן היא ה״גבר״ היחיד בחברון ומנהלת שם את כל הענייניים התוססים גם ביחס לחיילים, שוטרים וערבים]. אבל סך הכל היא מתבגרת והשנה היא מאוד מאוד מרוצה מן האולפנה ופעילה בכל דבר.

ושולמית כרגיל שלווה ורגועה, מוטרדת ממעט מאוד ונינוחה. היא שמחה מאוד לשמוע מצוף ומיד ענתה לה. מאכזב אותה הידיעה שמכתב לוקח כמעט חודש להגיע אלינו – האם גם בכיוון ההפוך זה כך? האם יש לכם E-mail במחשב שלכם? כי אפשר לתקשר דרך מחשב תוך שניות במחיר שיחת טלפון מקומי דרך E-mail. תבררו.

אני מסיימת כאן כי יש טכס הנחת אבן פינה באולפנא שאני צריכה להפגין נוכחות.

כל טוב,

המון אהבה,

דבי