כי כולך יפה רעיתי ומום אין בך, כי גם המום הוא חלק מהיופי.

ב״ה

לדינלה היקרה,

השעה 2:40 בלילה ומחשבותי תפוסות עדיין בערפל דמדומי שבין שינה ויקיצה.

עכשיו טיילתי קצת סביב למתקן. ירח מלא מאיר בחוזקה עד שכמעט ואין רואים כוכבים.

והקב״ה בשעה שקפח את הלבנה וציווה שתמעט עצמה, גם חמל עליה בעלבונה והרבה חייליה.

והנה מתברר, שלעיתים, כשסיהרא בשלמותא, ויניקתה ממקורה העצמי, כל כך חזקה ומפולשת, הרי אורה מבהיק שבעתיים וכל סיוע מהמאורות הרחוקים החוציים, אך למותר. וכן בעם וכן באדם. גלות וגאולה. עיכוב ביכולת הקליטה – היצירה מזערית ותלות בחוץ. בטול היש בנפלאות גמורה – יצירה שלמה עצמאית.

ועוד. החמה מאירה ביום, בשעות החסד הגלוי והמבורר והפרוזאי. מעין מלך שהודו פרוס על עולם ומלואו, אבל אין הוא מוותר על העולם האחר, המיסתורי, השירי, עולם התעלומות השקטות, אלא שאין הוא רשאי לחלל את מרחבי הסתר. כל הליכותיו מלוות בשאון חצוצרות, בזיקוקי דינור, באור מבהיר ומסנוור. לא יהרוס אל - הקודש העדין של הלילה. חוסר צניעות יש בזה. חילול.

אבל, ישלח הוא את המלכה, שוכבת חיקו, סופגת אורו. והיא, ספוגת האור, תחדור, ללא אומר, אל מעבי העלטה, לתוך סתר הלבבות, לא בפירוט מבוקר, אלא חשיפת הקווים העדינים הרכים.

והמלך עומד ומשתאה. באימון. בהערצה. אסיר תודה.

ואף שהלבנה לא ביציבות, לא במוצקות, תאיר. פעמים שלמה הארתה ופעמים פגומה, אבל ״לא ראתה חמה מעולם את פגימתה של לבנה״. תמיד רואה היא את הצד המאיר שבה, כי כולך יפה רעיתי ומום אין בך, כי גם המום הוא חלק מהיופי.

ומי יעיז לכלוא את הרצוא ושוב של מחולת הלב השומע ממיטת סדום של הביקורת. ומי יהין להחניק את זימרת הבינה היתירה בסד ההיגיון. ומי לא ידע שדוקא בכסה, שדבר לא נראה והגה לא נשמע, שם יסוד הכל. והביאה המלך חדריו. אהבה בתענוגים. ייקר מזולל, טהרה מטומאה, לידה משממה.

עד כאן מעין התנצלות געגועים.

כבר 4:30. בעוד חצי שעה אעיר את הבא אחרי לשמירה. וקודם, אכתוב משהו לילדים.

ילדים בוקר טוב. מה שלומכם?

אני יושב קרוב מאוד לסרטבא, הר גבוה ושקט. שקט מאוד.

לפני כמה ימים, בשעה 6:00 בבוקר, הגיע ג׳יפ של החברה להגנת הטבע אל שער המתקן שבו אני נמצא, יצאה בחורה ובקשה קצת דלק. כששאלתי למה היא צריכה את זה, הסבירה שיש לה צבע מיוחד לסימון שבילים וצריכים לערבב אותו בדלק.

״ואיזה שביל את הולכת עכשיו לסמן?״ שאלתי.

היא הצביעה על הסרטבא – ״עושים שביל חדש, נח יותר, לראש ההר״.

הודתה לי על הדלק שהבאתי לה ונסתלקה.

ואני נשארתי חושב ומהרהר ונזכר בימים שישב כל עם ישראל בציון והיינו מקדשים את החודש על פי ראיית עדים. נזכרתי בזבולון, כמדומני, ואביו שבאו מחברון, בליל שבת, להעיד בפני שלושה דיינים בירושלים. ואיך שלמחרת, ביום שבת, קבלו את עדותם ואמרו הבית דין ״מקודש״ וענו כל הציבור ״מקודש מקודש״.

ובלילה הבעירו עץ ארז עם עוד כמה צמחים, ובוודאי, כאן, בראש הסרטבא, חיכו תושבי האזור, חיכו והסתכלו עד שראו את האור בוקע מירושלים, ואז הדליקו גם הם את העצים שהכינו מראש והיו מזיזים אותם ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, עד שראו שהדליקו בהר אחר מרוחק, ועד שכל עם ישראל ידע שהחודש התחדש.

כיום משתמשים בהר לראות, אבל לא את ירושלים, אלא דווקא את ירדן, ולא לחפש אורות, אלא לעקוב אחרי תנועות הצבא של ירדן ולזהות מחבלים וכדומה.

אבל עוד יהיו ימים טובים יותר שנזכה להכניע את כל אויבנו ולשלוט בכל ארצנו. גם נחלת ראובן וגד שאפשר לראות כל כך יפה דרך המשקפות הענקיות שיש כאן.

לא הספקתי כמעט לדבר אתכם כשהייתי בבית, כל אחד היה עסוק בעיסוקיו. וכנראה שלא אגיע לשבת הבאה.

רציתי לדבר אתכם על החופש הגדול. הגדול מדי. חופש הוא חשוב מאוד, שינוי בפעילות השוטפת, אבל אין פירושו של חופש – חופש מסדר ומחיים נורמליים. בוודאי שאין הכוונה לישון כל יום עד 9:00 ולהסתלבט כל היום, אף על פי שוודאי אפשר לקום קצת מאוחר יותר ולהסתלבט חלק מהיום.

בכל אופן, גם לחופש צריך לעשות תכנית וסדר, של תפילות, של עזרה בבית, חוברות חופש עם הרבה תכניות של כייף – קייטנות, טיולים וכדומה. כל אחד לחוד וכולנו ביחד.

אבל בינתיים אני רק אאחל לכם חופש נעים וטוב מאבא המתגעגע ועייף.

באהבה

אבא