בוגרות יקרות!
נתבקשתי לכתוב לכן דווקא בחודש אייר ושמחתי מאד. אני כולי אייר - כך אני חשה..
ואסביר:
חודש אייך הוא ה״שביל״ המקשר בין ימי הינקות - יציאתנו לאוויר העולם כעָם, לבין ימי הבגרות והאירוסין - הזרקת המשמעות, הייעוד, התוחלת והתקווה לקיומנו - והכל הכל לקראת המימוש בפועל בביתנו, כעם בארצו, החי את חייו הבריאים והטובים והמיטיבים.
השביל לעיתים צר ומטעה, לא תמיד שדה הראיה ברור. לעיתים נעלמת נקודת הזינוק ולפעמים מסתתר היעד. עולה ויורד הוא השביל - פעם השמש מלטפת ופעמים שוררים הקור והחושך, ימי חודש אייר טבולים בימי הנחמה וגם ימי הגאולה, כך שבעוד הדמעה יורדת על הלחי והגרון נחנק, אנו מוצאים את עצמנו שרים ברון ובשמחה עצומה!
האין זו סתירה? איך אפשר להכיל מערבולת פנימית כזאת של חושך ואור, צער והודיה?
אפשר ואפשר בגדול, כי מאחורי הכל ומתחת לכל מבעבעת שמחת החיים וידיעה עמוקה ובטוחה, שדוחפת ומפעמת ומצעידה את עמנו קדימה. עמוק, עמוק עמוק פוגש העם את עצמו, משמעות היותו. וגם אם פעמים אין מילים להסביר - ולהיפך, נפלטים ביטויים של זעף ותסכול - מתחבר עמנו עם רחבות הנפש שלו ומקור חייו - האמונה העמוקה והאהבה האינסופית, ברוך ה׳.
מפגש זה הוא המזרים לנו אורך רוח ורוחב לב, שמרוממים אותנו הרבה מעבר למראה העיניים העכשווי.
וכמו בכלל, כך בפרט.
למי אין החושך והאור משמשים בערבוביה בחייה הפרטיים? כמה פעמים יש לנו את ההרגשה שאנו ״מוצפות״, וכבר מזמן שכחנו למה ולשם מה? זה יכול לקרות בשרות הלאומי, בתוך ים העשייה היומיומי, או בלימודים שלעיתים אפורים הם, וגם, כן - אפילו, בטיפול התמידי האינסופי בבית ובמשפחה התוססת, שלא לדבר על ימי ה״נחמה״ הפרטיים העצובים כל כך, או ימי ה״גאולה״ המרנינים, והבלבולים והמערבולות הכרוכים בהחלטות לגבי ההמשך.
אך אחרי הכל ומתחת לכל מבעבעת שמחת החיים וידיעה עמוקה ובטוחה, שדוחפת, מפעמת, מקדמת. עמוק עמוק עמוק חש האדם את עצמו, משמעות חייו. וגם אם פעמים אין מילים להסביר, מתחבר האדם עִם רחבות הנפש שלו עצמו, עם מקור חייו - האמונה העמוקה והאהבה האינסופית לזולתו, לעמו, לארצו, לתורתו, ברוך ה׳.
מפגש זה הוא המזרים לנו אורך רוח ורוחב לב, המרוממים אותנו הרבה מעבר למראה העיניים העכשווי.
בציפיה תמידית לשמוע מכן,
אוהבת ומתגעגעת,
דינה הורביץ
Comments