בתקופת הילדות אני זוכר את דבי בעיקר מנגנת בפסנתר כל הזמן ומדברת בטלפון עם חברות. הייתי שומע אותה מכינה שיעורי בית עם חברות דרך הטלפון. למעשה, היא העבירה את החיים שלה דרך הטלפון כל הזמן.
כשדבי היתה בערך בגיל 12 אני עברתי ללמוד בקולג׳ מחוץ לוושינגטון, ואחי הגדול בריין גם כבר לא גר בבית. בתקופה הזו ההורים שלי היו חוזרים מהעבודה בשש בערב ודבי היתה חוזרת מבית הספר לבית ריק.
אמא שלנו עבדה בראיית חשבונות ואבא שלנו עבד בהתחלה בניהול חנות לחומרי בניין שירש מאביו אהרון צבי, אך כשהשכונה בוושינגטון נהייתה ענייה יותר בגלל אופי האוכלוסייה שהגיעה עם השנים, החנות נקלעה לקשיים כלכליים.
תמיד היה בעיה של כסף בבית, אך לא הראו לדבי את הקשיים האלה. היא היתה כמו הנסיכה בבית. רק כשאבא שלנו עזב את החנות והלך לעבוד כרוכש של הפנטגון היה שיפור כלכלי בבית.
סיימתי לימודים ב- 1969, כשדבי היתה בת 16. מהתקופה הזו אני זוכר אותה, בעיקר, מדברת בטלפון עם חברותיה, לורה או רודה או חברים אחרים. מדברת, צוחקת, שואלת שאלות ומנגנת בפסנתר שהיה בסלון.
כשחזרתי הביתה למדתי הרבה חשבון, למדתי כל מיני טריקים איך ללמוד אלגברה. אני זוכר שיום אחד עמדתי במטבח והסברתי לדבי את מה שלקח לי סמסטר שלם ללמוד. הייתי כל כך גאה בעצמי. ואז דבי אמרה לי ״כן, זה צריך להיות נכון״. התחושה שלי הייתה: ״רגע אחד, עדיין לא הגעתי להסביר לך את שורת המחץ ואת כבר הבנת את העניין״.
דבי היתה מאוד מפוקסת. אני זוכר אותה תמיד מחפשת משמעות. פעם קשה אחד, כשהיא התחילה עם החזרה בתשובה, היא גרמה לאבא שלנו להיות כל כך עצבני בערב פסח בגלל כל הרצונות שלה שהכל יהיה לגמרי כשר.
מצגתת תמונות שלה מדברת בטלפון, ניתן לדפדף לצדדים
Comments