הרהורים של דבי ביום פטירת סבתה בגיל 99 וחצי. הרהורים על קשר משפחתי מורכב

בס״ד

יום ד׳', ט׳ אייר

בעוד 6 שעות תתקיים הלוויה (באמריקה).

ספירת העומר הפכה בשבילי להיות חוט המקשר בין דורות, כלה וחמות, בת ואמא...

להרעיף אותה באהבה, בתשומת לב, בהקשבה – הכל על פי צרכיה ודרכיה ולא על פי צרכי ודרכי (כולל הלכה...).

אני מתפללת להקב״ה שיתן בי את הכוח והיכולת למרות שאני מפחדת, נחרדת ממש מפתיחות עם אמא:

1. הקרירות שהיא חשה כלפי אמה הורגת אותי ומפחידה אותי מאוד מאוד ואני לא יודעת למה? האם אני כל כך לא אכפתית?

2. אי ההבנה וה״טימטום״ הרגשי שלה כלפי מעשיו של בריין מפחידה.. כנ״ל, האם אני כל כך לא רגישה?

3. האימרה שאין לה זיכרונות נעימים כלל כלפי אמה, מלווה בדמעות, מפחידה וכו׳ – האם היתה שם התעללות? האם גם אני ילדותית – קפואה בגיל ההתבגרות? האם גם אני כל כך כל כך אנוכית?! אגוצנטרית?! ללא בושה?

4. הטינה שהיא מפגינה כלפי אחותה שנטשה את סבתא, בעוד היא כל הזמן רחוקה, מפחידה וכו׳... האם אני כל כך לא מסוגלת לראות את המציאות? האם אני כל כך מרמה את עצמי בנוגע למערכות היחסים הכי קרובים?

אפילו אתמול היא שאלה אותי דוגרי: ״אני מקווה שזה לא טירחה מידי..״ ועניתי שארבעה חודשים זה באמת קצת הרבה... האם נעלבה? למה אני כל כך מפותלת?

ביחס לסבתא, אני אכולה רגשי אשמה:

לא כתבתי, לא שלחתי תמונות, לא עודדתי, לא היה לה מקום בליבי.

זכרונות יש לי ואני רוצה להתחבר אליהן, אבל לא באמת. אולי אגלה גם שם דברים לא מובנים לי - השקרים? האנוכיות?? אני לא יקרה לה? אני כלי שלה?

כללית: אין לי זמן. רציתי להשקיע בתיזה. זה ״הורס״ לי תוכנית. היום ממי היתה אמורה לנסוע עד אחרי שבת ובמקום זה - מיטרד. נוכחות מלאה, בית עם אורחים ואני צריכה לשרת.

האין אני ממש מגעילה??

ביחס לבריין!

הוא מלאך, לב טוב ונורמלי, ועם כל חטאיו, שמא הוא בן אדם הרבה יותר טוב ממני???