״זה כל כך מרגיז. זה כל כך חילול השם שהם מתו״ - הרבנית דינה הורביץ בשיעור על גבורה

ספר שופטים (פרק ב׳)

גבורה

מתוך שיעור לדוברות אנגלית

אני מדמיינת את עצמי מלמדת מוזיקה ככה. ״זה פרק ג׳, זה סונטה ללה מג׳ור מאת מוצארט פרק ג׳״. יש לי שיעור שלם על זה. אם תרצו, יום אחד, כשנסיים את התנ״ך, אני יכולה לארגן את עצמי להכין שיעור על תולדות המוסיקה. אני אשמח ללמד ספרות המוסיקה וללמד תולדות התרבות המערבית וכשנסיים עם זה, הייתי רוצה לעסוק בכתיבה יצירתית. הייתי רוצה להיות חלק מזה, לא להוביל את זה. יש לי הרבה חלומות.

בכל מקרה, פרק ב׳: ״ויעל מלאך ה׳ מהגלגל אל הבוכים״ זה מלאך אלוהים קם מהגלגל שהיה מחנה בני ישראל. מספר יהושוע משם הם התחילו. הוא אמר בשישה פסוקים את הנבואה הזו. דיברנו על זה כבר. הוא עולה ומה שהוא בעצם אומר זה: אני הבאתי אתכם לארץ ישראל, הייתם אמורים לכבוש את האנשים מארץ ישראל, ובגלל שהתעצלתם ולא עשיתם את זה, החולשה שלכם הולכת לפנות לעונש שלכם. זה בעצם מה שקרה. החולשה שלכם, העצלנות שלכם, איפה שלא רציתם לעשות, זה יהיה הגולם שקם על יוצרו, זה יהפוך למפלצת, שעכשיו הפכה לעונש שלכם.

זה מה שה׳ אמר דרך מלאך ה׳. כל המפרשים מסבירים שזה לא מלאך, זה נביא, והם כולם אומרים שזה פנחס. אני אסביר לכם איך אני יודעת את זה, כלומר איך הם יודעים את זה.

הנבואה היא שבגלל החולשה שלכם, שלא קמתם וכבשתם את האנשים האלה, זה הולך להיות העונש שלכם. האנשים האלה הולכים לאכול אתכם בתוככם. זה החלק הראשון.

התגובה של עם ישראל היתה במקום לומר: "אוי, בואו נקום וניפטר מהם, אם זה המקרה. לא, לא. נקום. טוב, בואו נלך. בואו נלך לסיים איתם״. במקום זה, הם בוכים. הם שמעו את זה. ״ויהי כדבר מלאך יהוה את הדברים האלה אל כל בני ישראל וישאו העם את קולם ויבכו. ויקראו שם המקום ההוא בוכים ויזבחו שם ליהוה״. התגובה מוזרה.

הם שמעו את הנבואה. זה כבר נועד להיות, אבל אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות? זהו זה? הם בכו. אני חושבת על זה עכשיו, זה מזכיר לי את חטא המרגלים, כשהם קיבלו את הגזרה בגלל שהם בכו לחינם, שהם הולכים לבלות 40 שנה במדבר. ואז היו אנשים שניסו לעלות. המעפילים אמרו: "מה זאת אומרת 40 שנה? אנחנו הולכים לעלות. אנחנו הולכים לכבוש את ארץ ישראל" והם הלכו לפני האומה והם ניסו לכבוש ארץ ישראל ולהיכנס פנימה. היית מעריץ אותם בגלל רוחם, אבל הם טעו. כי הם לא היו עם כולם, הם לא נצטוו לעשות זאת וכולם נהרגו.

הנה כאן, אנחנו רואים שהם לא הקשיבו, הם פשוט בכו. הם לא ניסו לצאת. זה דבר אחד. האזהרה כאן היא שהם לא כבשו את ארץ ישראל, מה שהם היו אמורים לעשות. ואז יש לנו את החלק השני של פרק ב׳ שהוא סיכום. קראנו את זה. זה סיכום אבל לא בעיני נביא. זה סיכום בעיני היסטוריון. זה הולך כל הדרך אחורה וזה סיכום היסטורי ו״ישלח יהושוע את העם, וילכו בני ישראל איש לנחלתו לרשת את הארץ״. הם יורשים את הארץ וסוגדים לה׳ כל ימי יהושוע וכל ימי הזקנים שחיים אחרי יהושוע, ואז יהושוע מת.. כתוב לנו מתי.. הוא היה בן 110 ואיפה קברו אותו ומה עשו. כולם מתו ודור חדש נולד. סקר היסטורי, זה הולך אחורה כשיהושוע ויתר על הארץ והכל. ואז בפסוק י״א ״ויעשו בני ישראל את הרע בעיני יהוה ויעבדו את הבעלים״. עבודה זרה. ״ויעזבו את ה׳...״במילים אחרות, הסיכום ההיסטורי הזה, שם דגש לא על העובדה שהם לא כבשו את ישראל, אלא על העובדה שהם לא סגדו את ה׳. יש לנו כאן שני סיכומים שונים. יש לנו שני דגשים שונים.

האם אחד הוא תוצאה של השני? האם האחת עיניו של הנביא והשנייה עיניו של ההיסטוריון? אנחנו יכולים לקרוא אותו בביקורתיות. מה ה׳ מנסה ללמד אותנו? מהו החטא הקרדינלי כאן? איפה שורש הבעיה?

הגאולה תלויה בתשובה. במילים אחרות, הרמה הרוחנית של האומה, זה מה שקובע את כוחם הפיזי. החוזק הפיזי שלהם הוא זה שקובע את רמתם הרוחנית. אם הם לא היו מפחדים ולא היו עצלנים והם היו הולכים וכובשים את ארץ ישראל, אז זה היה מבטיח את הרמה הרוחנית שלהם. מה בא קודם?

... כך הצגתי את זה ככה. את יכולה לומר שזה מה שדינה אומרת, אבל אולי התורה אומרת שאחד מוביל לשני. או שאפשר לומר ששניהם באופן עצמאי.. אפשר לומר ששניהם שני הצדדים של אותו מטבע. אני לא רוצה להכריע, זה פשוט מאוד מעניין שנתחיל להמשיך עם הסיפור. הסיפור מנותק ובפרק ב וחלק מפק ג׳, זה נותן לנו את הפרספקטיבה השונה הזו, פרספקטיבה של הבניא. אנחנו באמצע צפייה במחזה ולרגע, מישהו מסיט את הווילון הצידה.

שני צדדים. הם מסיטים את הווילון הצידה ואנחנו מקבלים קצת ממה שקורה מאחורי הקלעים מנקודת מבט של הנביא, ואז מישהו אחר מושך את הווילון לצד ונותן סקירה היסטורית של איך רואים את התקופה הזו. כי הוא ממשיך ואומר. הוא ממשיך אני חושבת שאולי אקרא את זה. החל מפסוק י״א. אני אקרא את זה בעברית... אם יש לכם שאלות מה זה אומר, תשאלו אותי.

מקריאה את הפסוקים..

במילים אחרות, בגלל העבודה הזרה, ה׳ שם אותם בידי אויביהם והאויבים שלהם נלחמו בהם פיזית. עם ישראל לא יכול היה לעמוד בזה. ״בכל אשר יצאו , יד ה׳ הייתה בם לרעה כאשר דיבר ה׳...״ ואז מה הוא עושה ה׳? ״ויקם להם שופטים ויושיעום..״ זה קלאסי. עם ישראל עובד עבודה זרה. ה׳ שולח אויבים להרוג אותם. עם ישראל במלחמתם נגד האויבים. קוראים לה׳, ה׳ שולח שופטים. השופטים באים לעזור לנצח את האוייבים. ה׳ בעצמו שלח את האוייבים הוא קיבל.. ״ויזנבו אחרי אלוהים אחרים...ומדרכם הקשה״ הוא הביא את השופט, כל זמן שהשופט חי ,הם הם הקשיבו, אבל ברגע שהוא מת. הם נסוגו להיכן שהיו קודם. ולמה ה׳ עשה את זה, כי הוא ריחם עליהם. מנחם מזעקתם, הוא לא יכול היה לעמוד בבכי שלהם ובכאב שלהם, אבל זה אף פעם לא עזר. ״לא הפילו ממעליהם ומדרכם הקשה״. הם מעולם לא הניחו לדרכים הישנות שלהם ״ויחר אף ה׳ בישראל ויאמרלמילותיו של אלוהים כעת ״יען.. ולא נתנם היד יהושוע״.

במילים אחרות, ה׳ אומר לא נתתי ליהושוע לכבוש את כל האנשים. ישלנו רושם ראשוני שכן. כשאנחנו מסתכלים מקרוב, בפרק י״ג בספר יהושוע, כשהוא דיבר על הארץ הנשארת. ובפרק כל המקומות שהוא לא היה מסוגל לכבוש. ליתר דיוק, כשקראנו בפסוקים הראשונים בספר שופטים, הוא נתן רשימה מפורטת, של כל המקומות מה שהם לא כבשו. לא רק זה, אלא שהוא כמעט לא הזכיר כל אחד מהם. שהם לא כבשו, אלא הם לא כבשו אותם, אבל בני ישראל השתמשו בהם למטרות כסף. במילים אחרות, זה הפך להיות יותר שווה לבני ישראל לא לכבוש אותם וכדי לקחת את הכסף שלהם. זה ישיר לרצון ה׳. ה׳ אמר לא נתתי ליהושוע לכבוש הכל. למה? כי לא נתתי ליהושוע לכבוש מהר. למה? התשובה בפסוק כ״ב: ״למען נסות בם את ישראל״

דיברנו על זה כשדיברנו על עקדת יצחק. זה צריך להיות ניסיון. כשאתה מגיש בקשה למשרה, זה יכול להיות מבחן. ניסוי? זה יכול לבוא גם מהמילה נס כגילוי של תראה איפה אני. תראו מה קורה. תסתכלו על זה. זה מדהים. זה מקיף. זוהי השאלה שדיברנו עליה בעקדת יצחק. דיברנו על זה ארוכות. מה ה׳ מנסה את אברהם, מה הוא לא יודע את התשובה? אולי אברהם צריך לדעת את התשובה. אולי זה משהו שאברהם גם איפשהו יודע את התשובה, אבל עד שהוא לא מתנסה בפועל, הוא הצליח להוכיח לעצמו שהם לוקחים גם את האחרים. תראו את ההבדל בין עם ישראל לבין כל שאר האומות.

עם ישראל מוכן.. אני צריכה לדעת שיש משהו בחיים ששווה למות בשבילו. זה מה שנותן לחיים את הערך העצום שלהם. זה פרדוקס. כאן אותו ניסוח כשזה מגיע למה יש לנו את האויבים האלה, זה אומר ״למען נסות בהם את ישראל״, האם זה אומר לבדוק את עם ישראל, או שזה אומר לתת להם להתנסות, או שזה להרים את הדגל הזה נגד העמים האחרים האלה. מה? מה? חוויה של מה? ״למען נסות את ישראל השומרים את דרך ה׳ ללכת״. ואז פרק ג מתחיל ״ואלה הגויים שה׳ השאיר אותם.. לנסות את ישראל את כל מלחמות כנען... ללמדם מלחמה..ידעום״. ואז הוא השאיר אותם בסביבה. הוא זה שהשאיר אותם בסביבה. אחר כך הוא ממשיך ואומר מי היו האנשים האלה שהוא עזב. במילים אחרות, הוא למעשה אמר לנסות מה? לשמוע אותך אומר מהי החוויה. לנסות בם, ופסוקים הראשונים כ״ב הוא מדבר על בדיקה שלהם לשמוע אל ה׳ הוא מדבר על ניסיון. ובפרג ג׳ דיברנו על הנסיון של ללמדם מלחמה.. האנשים האלה מסביב ילמדו איך להיות לוחמים. זה מה שכתוב.

בספר יהושוע הם היו צריכים ללמוד להילחם אפילו יריחו, הם היו צריכים לדעת קצת הם הסתובבו שבע פעמים ואז החומה התמוטטה. הם היו צריכים לדעת משהו. הם היו צריכים לדעת משהו, אבל הם נדחקו קצת לפעמים. השאלה גדולה עוד יותר. אני מתכוונת לעזוב את השאלה ואז לדבר על הספר. ראיתי שדילגתי על משהו שרציתי להגיד.

שני הסיכומים, אחד מדבר על כיבוש הארץ, השקפה לאומית יותר. אחד מדבר על עבודה זרה, השקפה דתית יותר. זה מה שחז״ל בטח מתכוונים להגיד שמלאך ה׳ צריך להיות פנחס. בגלל שפנחס הוא מופיע בזירה. מביאים באים כאשר הם נחוצים. לפעמים, הם צריכים את זה מסיבות לאומיות. לפעמים, הם צריכים את זה מסיבות רוחניות.

כשיש נקודות לא ודאות של צומתים מסוימים, נקודות מרכזיות מסוימות של עם ישראל, כשהדברים מאוד קריטיים והשניים מתאחדים, הלאומי והדתי וצריך הכרעה, זה המקום שבו פנחס מגיע בסצנה. הפעם הראשונה שנפגשנו עם פנחס בפרשת פנחס, היה כשבנות מדיין שהיו במחנה עם ישראל. בלק לא יכול היה לעשות את זה עם עם ישראל, הוא למעשה הופתע מהיופי של הצניעות והברכה של עם ישראל שכל בית הפתחים, הדלתות והחלונות לא פנו לאחר. זה מול זה. הם פשוט היו במשפחה. זה מה שנתן לו את הרעיון לפרק את הכוח הזה. הוא עשה את זה דרך בנות מדיין, זה הגיע לנקודה כזו שבה הוא לקח אישה שמעון. זמרי בן סלוא לקח אישה מדיינית. הוא היה איתה בתוך המשכן. כאן זה היה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מרד שלם נגד משה.

מה הוא הולך לעשות עכשיו? זה לא היה רק ​​שאני אדם חלש ויש לי את החולשות שלי ונכשלתי. אני רודפ מספיק אחרי האישה הזו. אתם יודעים, אני לא יכול.. הוא עשה את זה במשכן, מה שהפך את זה לא רק לדבר לאומי, אלא גם לדבר דתי. זה הזמן שפנחס הופיע. משה לא הצליח לחשוב מה לעשות. ״נסתתמה ההלכה״ לא זכרו מה ההלכה. הם שאלו את משה מה אנחנו אמורים לעשות? ופנחס הגיע ואמר להם מה לעשות. והם שאלו: "רגע. מה קרה להיותו לבית משפט? סנהדרין. אז הוא אמר ״המחלל את ה׳ קנאים פוגעים בו״. פנחס הוא קנאי רוצה להיכנס לזה. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, זה משהו אחר. פנחס הופיע שוב בסוף יהושוע כאשר הם חשבו בטעות שהשניים וחצי והם לבסוף חזרו לשם. אחרי כל המלחמות ואחרי הכל ההתנחלות נזכר ביום. בכ״ב.. הם חזרו לאדמה שלהם. הם חזרו לארצם והם הרגישו פתאום כל כך מצטערים. הם בנו מצבה גדולה על נהר הירדן. כך שכשהם היו בצד השני של הירדן וחוצה הירדן, הם היו מסתכלים על זה והם יזכרו בכל ה... הם היו משתמשים בו כדרך להיות חלק מעם ישראל. הם פשוט השאירו את זה שם. הם בונים מצבה? זה ההפך מכל מה שלמדנו אי פעם. ירושלים זה המרכז!

אתה לא סתם בונה מצבך משלך. הם חשבו שהם מתנתקים, שהם במהפכה. הם התנתקו מעם ישראל. זה היה גם דתי . מה זה עבודה זרה על גדות נהר הירדן. הם שלחו את פנחס והוא הלך והם הסבירו את עצמם. הם אמרו, "לא. היו לנו כאן כוונות טובות". פנחס אמר, "אוי." זה זה. הוא מופיע תמיד כשיש סכנה.

אמרנו גם שם שהרבה דברים שקרו להם במדבר התרחשו שוב בתקופת יהושוע. קריעת המים, הרבה דברים קרו שוב, אבל זו הייתה טעות. זו טעות. כאן, זו גם טעות. אם אתה הולך לפי חטא העגל לא היה כל כך נורא. זה לא נראה כמו זה. זה לא היה כאילו ברגע שהם קיבלו את התורה 40 יום לאחר מכן, הם מתכופפים לעגל הזהב הזה. זה לא היה זה.. איך כתוב בכוזרי ״כוונותיך רצויים, מעשיך אינם רצויים״. לא ככה עושים את זה. זה עוד הופעה של פנחס. הוא מופיע כאן בנקודת זמן זו כאשר יהושוע מת והם גם בסכנה לארץ ישראל ומבחינה דתית העבודה זרה, זו הסיבה שכאשר ״מלאך ה׳״, המילה מלאך כבר הייתה בשימוש הנביא במקום אחר. מי זה מלאך ה׳? כי זה צומת של סכנה דתית, בזמן שבו הדברים מסובכים, זה צריך להיות פנחס. זה לא יכול להיות מישהו אחר. זה מתי שפנחס מופיע. הוא מופיע גם בפילגש בגבעה, וזה גם כשאנחנו מגיעים לזה, הם כמעט הרגו אחד את השני. הם היו מאוד רחוקים מתורת ה׳, מה שאומר שלפנחס יש אריכות ימים ארוכה ארוכה ארוכה. והוא המבשר. פנחס זה אליהו. זה מחשבה רעיונית.

בסדר. אני רוצה לדבר עכשיו על מה שהגעתי אליו קודם לגבי ״ניסיון״. מה שאני רוצה לומר עכשיו זה שאם אתה מסתכל על זה, אתה יכול לחשוב, אם אתה קורא את הפסוקים, אתה יכול לחשוב שכל הרעיון של מלחמה, וידיעה איך להילחם. זה משהו שהוא בדיעבד ולא מלכתחילה. בדיעבד פירושו שעם עם ישראל היו מקשיבים בקול ה׳, הם לא היו צריכים להילחם. הכל היה קל וחלק. אתם יכולים לחשוב את זה כי זה אומר ככה.

זה מתפרש כך, שבגלל שלא לא עשית את דבר ה׳, השארתי את האויבים האלה כאן, כדי ללמד אותך מלחמה . במילים אחרות, לו היית מקשיב, לא היית צריך לדעת מלחמה. אתה נכנס למלחמה ולעשות מה שאתה אמור לעשות. הרב רמר מביא משהו שהייתי רוצה להקריא, אבל אין לי זמן הלילה, כנראה שלא הייתי מתרגמת את זה טוב בכל מקרה. זה נכון. מאוד התרגשתי. למעשה התקשרתי להרבה אנשים לספר להם על הספר הזה. הרב רמר אומר שאתה יכול לחשוב או שאתה יכול להכניס לראש שלך ולחשוב שלימוד להילחם זה חיסרון בעם ישראל. זה משהו שלא אמור להיות, אלא רק בגלל החולשה שלנו, החולשה הרוחנית שלנו, אנחנו צריכים ללמוד להילחם, לפצות ואז ללמוד איך להילחם ואז להילחם באויבים שלנו ואז לבנות מחדש את הדבר הרוחני שלנו.

הרב רמר אומר לא, זה לא נכון. הוא מוכיח את זה בהמון מדרשים, חלק ממה שכבר אמרתם באופן טבעי, מה שנותן לי הרגשה שאולי לימדתי אותכם היטב, כי אנחנו יודעים שביהושוע גם נלחמו. הם יודעים להילחם. האחרים לא מזכירים חולשה רוחנית כלשהי. במדבר, הם גם נלחמו בעמלק.

לחימה וגבורה בעם ישראל זה לא נתפס כרע מיותר. גבורה, אני לא רוצה לומר לחימה, אבל גבורה אינו רוע מיותר. גבורה זה משהו שה׳ בחסדו השאיר את האויבים האלה. אני לא רוצה להישמע צינית. אני רוצה להסביר את עצמי כי אחרת אני אשמע די צינית.

זה שה׳ בחסד שלו השאיר את האויבים האלה כדי שנוכל ללמוד את מה שאנחנו צריכים לדעת וזה להביא לנו את הגבורה.

על הרצח של דרור ויינברג, מח״ט חברון, יצחק בואניש וכל 12 הגיבורים שנרצחו ליד קרית ארבע

כשהלכנו לניחום אבלים של משפחתו של דרור וינברג הי״ד, למעשה אנחנו מכירים אותו די טוב. לא מהיותו מפקד חטיבת חברון, אנו מכירים אותו מהתקופה שגרנו בקרית משה ומ״מרכז הרב״ ובחתונה של [מעיין] בואניש למעשה ישבתי לידם. ישבתי ליד דרור ואשתו.

בכל מקרה, הלכנו לניחום אבלים וכמה דקות אחרי שהגענו, הגיע רב גדול וכמובן נדחקתי הצידה. יכולתי לראות, אבל לא יכולתי לשמוע בדיוק. אחרי שיצאנו אלי סיפר לי את מה שהרב אמר. הרב אמר שלחלק מהאנשים יש שליחות בעולם הזה ולחלק מהאנשים יש שליחות בעולם הבא... זה דברים שאנחנו לא מבינים... הדסה ויינברג אמרה לרב שהיא רוצה לומר דבר אחד שיש לה בעיה איתו: דרור בחייו, ויצחק בואניש וכל הגיבורים, כל האנשים האלה בחייהם, הם היו התגלמות של קידוש ה׳. לפגוש גדלות כזו של אדם שהוא גן עדן של רוחניות.. יצחק בואניש אני חושבת על השבת כלה, אופרוף, בשבת חיי שרה, לא זה היה וירא, פרשת וירא. האופרוף שלנו היה בחיי שרה.. פרשת וירא ואני עדיין זוכרת מה הוא אמר כאילו בפשטות. הוא היה אדם גדול עם רוחניות ואמונה, אבל זה לא נשאר שם סתם. במעשה שלו ושל דרור שהיה גאון. האנשים האלה בחייהם, הם היו התגלמות של קידוש ה׳.

זה כזה קידוש ה׳ שאדם כזה חי ואנשים מודעים לכך. הם רואים שהוא גדול בזה ונהדר בזה. הוא לקח את הרוח והוא חי את חייו לא במנותק. האין זה קידוש ה׳? הכל לשם שמים וזה כזה חילול השם.. רק העובדה שהם נרצחו זה חילול השם, ובצורה כזו שהערבים כל כך שמחים. זו כזו הצלחה. אני בטוחה שהם לא חלמו. מבחינתם.. וזה כל כך מרגיז. זה כל כך חילול השם שהם מתו.

אם אתה שואל את השאלה הזו על חילול השם.. ולמעשה שמעתי את השאלה שלה. לא שמעתי את התשובה. זה נשמע לי נכון. אמרתי, "כן, באמת."

תשובתו של הרב גרמה לי צמרמורת. הרב אמר שלנסות להבין למה הם מתו, אי אפשר. אלו חשבונות שמיים, הוא אמר שהדור הזה, הנדקודה של הדור הזה, כלומר 60, 70, 100 השנים האחרונות , החידוש של הדור הזה, הוא שבדור שלנו יש לנו אנשים וזה חייב להיות כולנו. אחרת, לא היינו חיים עכשיו. יש נו את הרעיון של מסירות נפש לכלל, כי אחרת... עברתי את זה כבר עם.. ״עברתי את זה כבר״ עם הבן של ציפורה שנהרג [שמואל וייס הי״ד רץ כחובש להציל את חברו שנפגע].

לא יכולתי לישון בלילות, עכשיו עדיין, אני ממשיכה לחלום על זה. איך יכול להיות שהילד הזה בן 18 רץ לתוך האש? אם הם פשוט רצו להציל את האנשים האלה, לא בגלל שהם היו מאצ'ואיסטים או משהו כזה. הם רצו לבפנים בידעה שהם מסתכנים. למה הם לא היססו? איך הם עשו את זה? זה כל כך עצוב שהם מתו. יש הרבה אנשים שלא מתו. אליהו ליבמן.. לכל אחד מהם יש את זה בדרך כלשהי. כל חייל שהולך לצבא, מה שהוא אומר זו הצהרה שהוא מוכן לתת את החיים שלך עבור הכלל. כי זה מה שזה. זה מה שהילד הזה עשה

בגלות זה לא יכל להיות. לא היה את זה. תמיד היה חיים פרטיים. יכולת למות בשביל עצמך. בשביל האמונות שלך. למען המשפחה שלך, אבל לא בשביל הכלל.

בספר יהושוע דיברנו על כל שבט ועל מלחמות, אבל כאן, בספר שופטים זה לא מספיק, צריך שיהיה סוג מטריה של אחדות. זה צריך לחלחל לכל יחיד ולכל שבט ושבט בנחלה שלו, שבט אשר יושבים איפה שם יושבים וסוג האקלים שלהם וסוג האדמה שלהם. ושבט מנשה שבו הם היו צריכים להשתלב. בכל שבט ובכל משפחה ובכל פרט. זה מה ספר שטפטים, על כל שבט ומאפייניו האישיים וטבעם בניגוד לכל אחד אחר. זה להיות אינדיבידואלי ולהגדיל את הספציפיות שלהם, את נקודות היחידיות שלהם, אבל דווקא בהתחלת ספר שופטים כשזה קורה. ה׳ בחסדו משאיר את האויבים כדי ללמד אותם מלחמה, כי הסוג הזה של גבורה שאנחנו מדברים עליו, זוהי גבורת המלחמה. פיזית. זה לא עניין רוחני. זה לא להיות איש דיבורים או מורה, זה לבנות משהו בעם ישראל שבלעדיו יהיה חסר. זה לא דבר רע, זה לא משהו שבגלל שהיית חלש, בסדר. זה לא בגלל זה. מלכתחילה. אדם אינדיבידואלי כדי להיות נביא, הרמב״ם אומר שאתה צריך להיות חכם... אני מדברת על דברים פיזיים... אתה צריך להיות מאוד מאוד מבריק ולדעת הרבה דברים מבחוץ. הוא צריך להיות עשיר. הוא חייב להיות גיבור.

כמובן שנביא צריך להיות בעל חסד ותלמיד חכם ותלמיד ורב והכל. ןגם אומה צריכה להיות חכמה וגיבורה. והגבורה זה מה שמביא אותנו לחנוכה..

יש הרבה הקבלה בין ספר שופטים להיום. כבר חזרנו לארץ ישראל, אנחנו כל הזמן אומרים שהחיים הפיזיים שלנו בסכנה, אבל זה לא נכון. אנחנו כאן כדי להישאר. עם ישראל נמצא בארץ ישראל. זה לא כל כך ריאלסטי לחשוב ככה. אנחנו לא מדברים על 1948, 1950. הניצן הקטן הזה כאומה. עכשיו, זה הרבה יותר שאנחנו חיים בעולם של מימוש עצמי ודברים אינדיבידואליסטים.

אנחנו בשטחים מרגישים את הצד הפיזי של זה, אבל בערים מסוימות של עם ישראל.. זה מצער, אני מצטערת על זה, אבל בכל זאת, כל אחד עסוק בדברים שלו ומה שלא יהיה. האויבים האלה שיש לנו חלק מזה זה כדי לא ללכת לאיבוד בפרטיות, זה הופך אותנו לאומה של מסירות נפש, כמו שהרב ולדמן אמר אתמול [באזכרה 30 של יצחק בואניש] אחרי שהוא דיבר ורבקה דיברה הייתי חייבת לעזוב, לא יכולתי להישאר שם יותר. היה לי מספיק. הם דיברו על 12 הלוחמים שנהרגו, כנגד 12 שבטי יה, זה 12 אינדבדואליים, זה לא אחד, אבל זה לא אותו דבר כמו במלחמת העצמאות שבה. המסירות נפש שונים. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יבינו את זה. אנחנו כבר לא מבינים את זה. הסבים והסבתות שלנו לא מבינים את זה. אפילו בדבר הזה של גבורה, יש עולם שלם של גבורה שאנחנו רק מתחילים איתם.

אלכס צביטמן הי״ד, נדהמתי. הלכתי לנחם אותם. תמיד נסענו יחד באוטובוס. ידעתי מי זה אלכס, אבל לא ידעתי שהוא בכיתת כוננות. הוא היה חוזר הביתה בשבת והיו מדליקים את הטלוויזיה. יש להם שבת ואז היו רואים טלוויזיה. הוא לא יכל היה לשבת ולראות טלוויזיה. הוא תמיד עמד ליד החלון דרוך, מה קורה שם? מה האור הזה שם? הוא לא היה דתי. לא היה לו את הבירור ההלכתי. זה בטבע שלו. זה באמת מדהים.