היא רצתה לראות איך היא נראית בשמלה הזאת. לא עניינו אותה באותו רגע כללי הצניעות

אנחנו צריכים להיזהר מאד בכבוד הילד.

אתן דוגמא ומתוך כך אסביר את הדבר: הגיע יום השבת, הבנות מגיעות לאולפנה לבושות בבגדי שבת, ומגיעה בת לבושה בבגד מאוד לא צנוע. לא יאומן מה שהיא בחרה ללבוש. אפשר לעמוד ולחשוב: מה קורה פה? מה היא מנסה להוכיח? איזה יצר חושפני יש לבת הזאת. מתוך המחשבה הזאת וההסתכלות הזאת, אפשר גם לבוא אליה בטענות קשות ולומר: ״תראי איך את נראית? מתלבשת בצורה כל כך זולה״ וכו׳. אבל, צריכים להתרגל להסתכל בעין טובה, לְלַמֵד זכות, לדון לכף זכות.

רוב הבנות שהולכות עם בגדים לא צנועים, לא עושות את זה מתוך יצר הרע, אלא הן מחפשות הגדרה, הן מחפשות את עצמן.

בואו נחשוב על אותה ילדה שלבשה את הבגד הלא צנוע. מה היא חשבה כאשר היא הלכה למדוד את הבגד בחנות ואחר כך גם קנתה אותו.

אנחנו לא היינו בוחרים לקחת שמלה עם שרוולים קצרים וכו' לחדר ההלבשה, אבל היא כן לקחה. היא רצתה לראות איך היא נראית בשמלה הזאת. לא עניינו אותה באותו רגע כללי הצניעות, זה לא מה שהיה בראש מעייניה, היא רצתה בגד שהיא תשמח בו, שהיא תרגיש בו טוב. ואז היא מודדת אותו והוא מוצא חן בעיניה. היא לא רואה את השרוולים הקצרים, היא ״מרמה״ קצת את עצמה. היא רואה את היופי שיש בבגד היא רואה את מה שיש בו, היא לא רואה את מה שאין בו. היא אוהבת את הבגד הזה, היא אוהבת איך שהיא נראית בבגד הזה - והיא בוחרת אותו.

אם עכשיו נבוא ונאמר לה כל מיני ביטויים קשים: ״מה את עושה? את יודעת מה את עושה פה לכל הבנים? זה הבגד שבחרת ללבוש לכבוד שבת?״ – אנו גורמות לנזק! אנו שוברות אצל הבת הזו משהו ופוגעות בה.

תגובה כזו אינה נאמרת מתוך מחשבה עמוקה, לא מתוך מחשבה חינוכית ולא מתוך צניעות.

זה לא אומר שהבגד הזה ״עובר״, שאפשר ללכת איתו באולפנה או במקום אחר. אפשר להעיר, אבל אני מפצירה בכֶן – תתייחסו בכבוד, אתן נוגעות בצפור הנפש של הילדה. צריך עין טובה, צריך לדעת ולהאמין שהעין הטובה שלנו משפיעה על החינוך לא פחות מהמילים שאנחנו אומרות.

ומאידך גיסא, עלינו לזכור שאם אנחנו מסתכלות על הבנות וחושבות עליהן רע - זו נבואה שמגשימה את עצמה.

אנחנו בדרך, באמצע הדרך, ועלינו להאמין בתהליך. אנחנו לא מצפים שהמציאות תהיה כבר עכשיו שלמה אלא אנחנו מצפים להתקדמות, למאמצים. ובדרך - צריך עין טובה.

דינה הורביץ

מתוך ״המִן הסלע הזה״