יום בהיר אחד, לפני שנים הרבה, חדר לתוך ההוויה המשפחתית - קיבוצית שלי בן דוד שבתודעתי וזכרוני נקרא "אלנתן". את השם ואת העובדה שהוא קיים זכרתי מהחתונה של אייב ורותי בניו יורק. ההכנה היחידה שאמא שלי עשתה לנו, הילדים, הייתה הודעה קצרה ש"הבן של לאה מצטרף אלינו ".
הצטרפותו הייתה "המובן מאליו" ונדמה היה שהוא חלק ממשפחת כרמלי מאז ומתמיד. בכמה עניינים זה בלט במיוחד - באהבה לעוגות, באהבה לפרחים ולטבע, באהבה למוסיקה, בצחוק ובחוש ההומור.
בעצם אני זוכרת אותו רק בתמונה המשפחתית, בחדר הקטן והנעים שהיה לנו, ולא בתמונה הקיבוצית.
באחד הימים אלי צירף למשפחה נערה נחמדה שאיתה קשר קשרי חברות. החברות הזו, בעינינו, היתה יפה ושמחנו איתה. כידוע, באיזשהו שלב, אלי עשה "הסבה" (מאד מוצלחת) והכיר לנו את דבי. גם במקרה הנ"ל, שמחנו עם הבחירה. נראה כי לאלי כשרון מיוחד להתקשר עם בחורות שאנחנו מייד אוהבים .
מכאן ואילך אלי ודבי היו להורביץ (ודרך אגב, עד היום אנשים בחולתה זוכרים את אלי כאלי כרמלי !!!),
תא משפחתי ייחודי אבל, קשור לתמיד בכרמלי וחלק ממנו.
עפרה וייל
מצגת תמונות של אלי מתקופת חולתה - ניתן לדפדף על החיצים שעל התמונה
Comments