מילים קטנות אודות אשה גדולה. כששמענו ששושנה מאושפזת במצב קשה, קמנו אני ובתי, והתחלנו לקרוא פרקי תהילים. שפכנו שיח לפני הממית ומחיה, ומזמורי דוד קלחו מפינו, מלבבנו, ובאותה שעה זרם אדיר של הרהורים, ציורים, תמונות, שטף במוחי. אירועים גדולים וקטנים מהשנים שזכיתי לחיות בחולתה במחיצתה של שושנה ויבלח"א נחום.
ימי התרגשות ואבל, ימים סתמיים של החדר הקטן, של צחוק ומוזיקה, וסיפורים וחוויות, ותמונה אחת חזרה ונשנתה - שושנה, כשחיוך מלאכי מלא תום פרוס על פניה, חיוך של ילדה, לפעמים מלווה בצחוק מתגלגל, הנאה שלמה מאיזו בדיחה או חוכמה, והתמונה ההיא חזרה שוב ושוב, דחתה הצידה את כל השאר, עד שהיא עצמה היתה לזרם רצוף, עד שהיא נשארה לבדה קבועה, חקוקה בליבי.
וכשסיימנו מזמור ק"ל והתקשרתי לשמוע מה מצבה נתבשרתי ששושנה איננה. ופרצתי בבכי ובצעקה: אבל זה לא יכול להיות. בעוד חודש בת - שבע מתחתנת ואת, שושנה, לא תהיי בחתונה. זה לא יתכן!
ומיד נזדעזעתי, וגערתי בעצמי: איך תחשוב מחשבה פרטית, אנוכית כזאת בשעה כזאת. ושוב נתישבתי בדעתי, וידיעתי, ואמרתי: לא כי ממך, שושנה, באה לי מחשבה זאת, וטהורה היא, ממך הרי למדתי מה הם קשרי משפחה, שאר בשר, מהי פגישה משפחתית בחתונה או יום הולדת - וכן, גם הפגישה המשפחתית של היום.
ממך למדתי מהו אותו זרם חיים המחבר בין בני המשפחה, זרם של אהבה, של קשר, מגע של חיים, המגשר על כל הפערים של המרחק, של הדעות, של האופיים.
ועלה בזכרוני יום בואי ארצה, לפני 27 שנים, נפש תועה ומבולבלת בארץ זרה, לב חושש תוהה, עיניים ממצמצות בבוהק החמה הארצ - ישראלית, הפגישה הלבבית בשדה התעופה. הנסיעה, נופים מוזרים, שפה משונה, וסוף סוף לקראת ערב - המשק, והחדר. ושם בחדר ההוא, בחדר שלך, שושנה, ושל נחום בועה של אור וחום.
שם פגשתי אהבה עוטפת, פשוטה ובלי יומרות. אהבה שלא מתהלכת בגדולות ומופלאות, בלי שום פריטנסיות, בלי רמז של מלאכותיות. לא, לא היית "פוליאנה", שושנה. לשונך העוקצנית, לפעמים, חריפה וחדה כתער. ודעותיך! היה נדמה, לעתים, שנולדת עם דעותייך.
ובתוך כל זה שמחת היחד, בלי חשבון ובלי גבולות. ממך, שושנה, למדתי להכיר ולהוקיר את משפחתי.
בלי מילים, חינכת אותי לערך עליון, להויה עליונה, של אבא ואמא, של אח ואחות, ובסופו של דבר, של בן ובת, ומשם לנימים הדקים הסמויים המחברים את כולנו למשפחה אחת. ועל זה אני מכיר לך טובה, וכן אכיר לך תמיד, כי לאהבה אין הפסק.
זאת, ועוד אחת. חיית חיים גדושים, מלאים. לא רק בסכום הכולל, בבחינת "קורות חיים", אלא חיים מלאים וגדושים בכל רגע. מאופיו של הילד הקטן ״גמול עלי אמו", שהוא פוגש את החיים פגישה בלתי אמצעית. כל עצם, כל אדם, כל אירוע - חויה בראשיתית, הכל חד ורענן.
האדם המבוגר, לעומת זה, הוא "מפוקח". הכל עובר דרך מעבדה של שיקולים ושיקולי שיקולים. ארג סבוך של מחשבות, של תועלתיות מקהה עוצמת כל מפגש עם החיים. ואת, שושנה, ניחנת באופי נדיר, גם בבגרות מפוקחת מאוד - היית ילדה.
כל מפגש עם מישהו מהמשפחה היה בו מיצוי חיים גמור, בפשטות, להתענג באושר אין סוף מחוכמה של ילד, לחוות בלי חציצה איזו אכזבה או עלבון שלו, וכל אירוע, כל חויה, היה לסיפור, סיפור קטן, מבודח, לפעמים מר ולפעמים כועס, וסיפרת את הסיפורים בחדוה, ברגש. וכל סיפור היה לאבן חן, שערכה לא לשעתה בלבד, אלא נגנזת באוצר מטמונים שבליבך, ומדי פעם נשלפת בזמן המתאים, להתענג בו מחדש.
והקשב. הקשב הבלתי נשכח שלך, שושנה, קשב של כל אישיותך - לכל אחד. לכל ילד מבנייך, ולילדים המאומצים ולסתם איזה מתנדב הזקוק לכך. ועומד אני ומשתאה, איך נשמר הרושם דור אחרי דור, איך ילדי חשים את אותן התחושות ממש.
כל שנה מגיעים אנו לצפון להתבשם מקסמי העמק, הגליל והגולן. לדרוך בוואדיות המוכרים, או גם לחפש הרפתקאות חדשות, אבל תמיד הלו״ז של החופש, הרושם הנשמר, הוא אותן שעות שבחדר הקטן או על הדשא, שבהן יושבים הילדים מרותקים, מקשיבים לסיפורייך, על עליה ב׳, על הנכדים, על הפוליטיקה, ועל מה לא?
וכמה התענגת, את, לשמוע אותם בסיפורם הביישני של כל מה שעובר עליהם. ותמיד כשעושים את דרכנו דרומה, לנחלת יהודה, וסוקרים ומסכמים את החופש, השעות הללו של השהייה בצוותא, תופסות מקום בראש.
ועוד אחת, ובזה אסיים. לא תמיד האירו החיים פנים. לא תמיד רווית נחת מכל המתרחש בסביבתך הקרובה והרחוקה. ניסיונות לא קלים עברו עלייך. ואת, לפי טבעך, חווית אותם בעוצמה יתרה, וביחוד בכל מה שקשור במשפחה. ציפיותייך ותקוותייך.
אוזן שטחית, הייתה קולטת ביטויי פסימיות, שבהם טבלת את שיחתך. אך עמוק בלב, במקום הגלוי למכירייך, באמת, שכן ייחול תמידי, לא תקווה רחפנית, אלא אמונה עמוקה באותן נקודות חיים המקשרות באהבה את כולנו, המגשרות על תהום המרחקים, היבשות, הדעות, והאופיים, המגשרות על תהום המוות בעצמו.
סיימנו, אני ובתי, את מזמור ק"ל מספר תהילים. ואז קבלנו את הבשורה. את מזמור קל"א לא הספקנו לקרוא. עכשיו ליד הקבר הטרי, אמשיך, עוד מזמור אחד, קצר. " שיר המעלות לדוד, ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. יחל ישראל אל ה', מעתה ועד עולם".
אלי הורביץ
Comments