דינה נורא פחדה מרופאים והיא פחדה מבדיקות והיא לא פחדה להגיד את זה

דינה היתה המחנכת שלי בתכנית הוראה במדרשת הרובע.

היו לנו כל מיני מורות שהיו קשוחות שחשבו שאישה תמיד צריכה להיות חזקה ומשימתית ונשים לא יכולות לבכות, הן צריכות תמיד להתמודד ולהיות גיבורות.

דינה היתה גיבורה אחרת, היא היתה גיבורה אמיתית, דינה ידעה להגיד שהרבה פעמים כדי להיות גיבור צריך קודם לבכות.

זה היה דבר שהיא חזרה עליו הרבה פעמים, שכדי להתגבר על קושי ולצאת ממשבר, קודם כל צריך לבכות וצריך להתאבל וצריך להיות עצובים ורק אחר כך אפשר לשמוח ולהתגבר.

הדברים האלו של דינה היו בשבילי כמו מים על נפש עייפה והשפיעו עלי ממש.

המון פעמים אתה חושב שאסור לך להישבר ודינה אמרה כל הזמן שמותר להישבר ומותר לבכות, ואז צומחים הכי טוב.

דינה היתה מספרת על דברים שהיו קשים לה, היא לא היתה מתביישת לספר שהיא מפחדת.

דינה נורא פחדה מרופאים והיא פחדה מבדיקות והיא לא פחדה להגיד את זה. כל פעם היא היתה מספרת כמה היא פחדה ואיך היא התגברה על זה בסוף.

זו הגבורה הכי גדולה שהיא לימדה אותנו שאפשר לפחד ואפשר לדבר על זה.

פעם באתי לדינה והיה לי נורא נורא קשה, היתה תקופה נורא קשה, שלא הצלחתי להתפלל ולא הצלחתי להתכוון בשום דבר, הרגשתי שאני ממש לא מצליחה להתחבר לקב"ה. וסיפרתי לה את זה, ואז היא אמרה לי: "על זה את צריכה להתפלל, תתפללי לקב״ה שיעזור לך להתחבר אליו שיעזור לך לאהוב אותו" זה מלווה אותי בחיים שגם כשקשה לך ואתה מרגיש רחוק מהקב"ה אז אפשר להתפלל אליו, הוא יעזור הוא אפילו יכול לעזור בלהתחבר אליו.

משהו מהרב אלי שאני מאוד מאוד זוכרת, זה כשהוא היה מלמד תורה אז היה מאוד מאוד נכנס לדברים. המלים שלו ממש חדרו לי ללב ואני זוכרת אותן עד עכשיו.

הרב אלי היה מספר על הסולם של שרגליו בארץ וראשו בשמים, אני ממש יכולה לראות אותו יושב ומלמד בדבקות.

אני זוכרת שהרב אלי סיפר על שהוא נסע לחוץ לארץ ולימד את היהודים בחו"ל את חזון העצמות היבשות, ובסוף השיעור כולם היו באים ומחמיאים לו על השיעור ואומרים what a nice lecture, ושאולים איפה תורמים, והוא צעק להם: "לא הבנתם כלום!! אתם העצמות היבשות! אתם העצמות הרקובות!

המפגש האחרון שלי עם הרב אלי ודינה היה בשבת מדרשה שהיתה בחברון. מאוד התאכזבתי שהרב אלי ודינה לא אכלו איתנו שום ארוחה. וכשהם באו, אחרי סעודת ליל שבת, אמרתי לדינה שאני מאוכזבת. ואז היא סיפרה שזו השבת הראשונה שהבן שלה ואישתו הטריה מגיעים אחרי החתונה, והיא רוצה להיות איתם כל כולה, ולהקדיש להם את השבת, ולכן היא לא באה. באותו ערב היא החזיקה את התינוק שלי על הידיים. וזה התמונה האחרונה שלי מימנה.

שירה הנדלר