דינה היתה כולה שירה, היא היתה כולה מנגינה, מנגינה אחת גדולה שלא תיגמר לעולם.

אצל דינה בלט ביותר אהבת האדם בצורה בלתי רגילה, לא ראיתי כזה אדם, אני מקנא בה, ביכולת הזו לאהוב, לאהוב, לאהוב בלי סוף ולתת ולתת ולתת ותמיד היה לה זמן ויכולת הקשבה ונתינה.

דינה היתה באה אלינו הרבה (לשאלות הלכתיות אצל הרב דב ליאור, רב העיר) והתפעלתי מהיכולת הבריאה שלה להלכה, דינה היתה מדריכת כלות ובכלל עוזרת להרבה אנשים והיא היתה באה עם השאלות אל הרב.

כאשר הייתה בעיה קשה, דינה כל כך הרגישה את הכלה או את הזולת עמוק עמוק, בהזדהות מלאה, שלפעמים היה לה קשה לקבל את הפסק, אבל היא קיבלה, למרות הקושי שלה. לדינה הייתה את הכניעה שלה להלכה, את הקבלה של ההלכה, והיא היתה מחוייבת להלכה.

יותר מעשר שנים אנחנו נפגשנו כל שבוע וניגנו יחד בתזמורת, בערב מאוד חווייתי שבה המוסיקה עצמה הייתה חווייתית, אך חוץ מהמוזיקה... תמיד הרב (דב ליאור) היה שואל אותי ״נו, על מה דיברתם?״ כי היינו נמשכות ונמשכות עם כל עוצמות הנפש שלנו ודינה באמת נטלה תפקיד בכורה, כי כל מה שנוגע לנפש, לדיבור, להרגשות - זה דינה, אין כמוה.

דינה היתה כולה שירה, היא היתה כולה מנגינה, מנגינה אחת גדולה שלא תיגמר לעולם.

לדינה, עם הנפש האינסופית שלה ועם הרוח הבלתי מוגבלת, היה קשה מאוד מאוד להיכנס למסגרות, זה היה כל כל קשה לה. דינה תמיד היתה מגיעה עם ה׳לשון בחוץ׳, והיא הייתה מתארת איך שהיא עוד לא הספיקה והיא כבר הגיעה והיא היתה פה והיתה שם... ובנס בכל זאת היא הגיעה.

אני מספרת את זה גם קצת לצחוק עליה, לא נורא, אבל גם כדי לשבח אותה, כי בסופו של דבר דינה הגיעה ונכנסה למשבצת וזו גדלות, אולי למישהו מרובע שהכל אצלו מסודר זה לא גדלות, אבל לאישה כל כך מלאה ואינסופית ורגישה, כמעט מעופפת, בשבילה להיכנס לתוך המסגרות, זה גדלות.

מכל דבר דינה היתה מתפעלת והכל היה מיוחד במינו ורב ממדי וככה היא גם עלתה בסערה השמימה, ככה היא גם הלכה בצורה כל כך מדהימה ומיוחדת והותירה את כולנו בהלם.

הרבנית אסתר ליאור

קטע מהתזמורת - ה׳ לא גבה ליבי בהלחנה של דינה