מתוך הקלטה להורים באמריקה
המרק שנשרף
אוקיי, זה עובד? אני מקווה. אני מרוסקת לגמרי. אני אספר לכם למה אני כל כך מרוסקת ולמה אני כל כך כועסת. הרתחתי מרק ובינתיים הלכתי לחמש דקות כדי להביא טייפ ולא מצאתי שום טייפ שעובד ואילו באחד שמצאתי הסוללות כמעט גמורות והקול שלי יוצא מעוות. גם בגלל שאני קצת מצוננת. אני לא יודעת למה. בכל מקרה, כשחזרתי למרק, הוא היה בלי מים כמעט. אני לא יודעת מה קרה, לא הלכתי להרבה זמן. עכשיו אני לא לוקחת שום סיכונים. הכנתי מחדש ואני עומדת ליד הסיר ומערבבת אותו. אני חושבת שהבנתי מה הייתה הטעות שלי בפעם הקודמת. ...
הבהלה מהמכתב שקיבלה דבי על מצבו של אביה
היום זה חנוכה, כמעט ראש חודש טבת, 2 בדצמבר, ואנחנו בחופשה מהמכללה. אני יודעת שלא כתבתי לכם הרבה זמן ומגיע לי שירו בי, וזה קודם כל, בגלל שאני עסוקה, כרגיל. אבל, אמא, אני חייבת ללמד אותך איך לכתוב מכתב. קיבלתי מכתב ממך שהוא ״רוצח טהור״. אני לא צוחקת. לא ידעתי מה לעשות אחרי שקראתי את המכתב הזה. הייתי תזזיתית. במכתב אחד סיפרת לי איך אבא נפגע בגבו, נפצע ברגלו, שבר את הבוהן, אולי נפגע בניתוח שלו, זה הולך לקחת זמן ו״להתראות, אכתוב עוד פרטים בהמשך״. השתגעתי! איזה מין עסק זה?
בכל מקרה, הבנתי שהוא בסדר ואני בטוחה שלא שמת לב איך כתבת את זה. כלומר, לא דאגתי. אני פשוט.. אני מניחה שקיבלתי קצת מהתחושה שאת בטוח קיבלת כשזה קרה. אלוהים. אני מקווה שהוא בסדר. אתה בסדר? הבנתי שאתה חייב להיות בסדר עד עכשיו.
קיבלתי מכם גם גלויות מהטיול שלכם. נראה נחמד. לא שאתם באמת כותבים לי הרבה בגלויות ולא שאני מצפה מכם, אבל אני רואה שחזרתם שוב ליוניברסל סטודיוס [בלוס אנג׳לס], אפילו שלא מזמן הייתם שם. לא היה משעמם לראות את זה שוב? אני מניחה שאבא נהנה. היי, זו הפעם הראשונה שהוא יוצא מזה עידן ועידנים. ראיתם את סבתא ודודה גלוריה וכל העולם? מה שלום סטן וג'ין? איך היה חג ההודיה בסנט לואיס? לא התגעגעתם לחזרה לבית של שירלי, או מה שזה לא היה השנה? אני קצת אתגעגע לא לקבל את הקלטת, כמו כרטיס חג ההודיה של שנה שעברה. נו טוב. האם אתם בבית עכשיו? רגע, כן, אתם בטח בבית. הייתם בבית בחנוכה? עשיתם מסיבת חנוכה כמו כל שנה? אני לא יודעת. בכל מקרה, אני מקווה שהיה לכם טיול טוב. נשמע שכך היה. באמת מגיע לכם, במיוחד לך, אמא.
השיעור שדבי העבירה לתלמידות כיתה ח׳
יש לי הרבה, הרבה מה לספר לכם. ובכן, השבוע אני די נרגשת, חנוכה התחיל ביום חמישי וביום ראשון היו לי שני מבחנים, שכמובן לא למדתי אליהם עד יום ראשון. חשבתי שבשבת אני אלמד, אבל הייתי אצל טובי, וזו לאו דווקא סיבה בשבילי לא ללמוד. זה לא שהייתי אדם זר שלא הרגשתי בנוח להיכנס לחדר וללמוד, אבל אמרתי לעצמי: ״לא, שבת זה לא זמן לדאוג לדברים שקורים במהלך השבוע. לא, לא.״ למעשה, זו רציונליזציה טהורה.
לא למדתי כלום ואז ביום ראשון למדתי את הדברים בערך שעה לפני מבחן אחד ועוד שעה לפני המבחן השני. אחד היה בהלכה, שממילא ידעתי את רובו. זה היה מבחן קשה מאוד, אבל עברתי. היה כיף, היה נחמד. המבחן השני היה באנגלית, שסיפרתי לכם שאני לוקחת שלוש שעות אנגלית כדי שאוכל לקבל תעודה ללמד גם אנגלית.
אני לומדת שיטות איך ללמד וזה די קל, באמת. זה סוג של קורס פסיכולוגיה איך ללמד שפה. בניגוד לדברים אחרים, שפה זה דבר שאתה מלמד מישהו איך לשנן. אתה רק מלמד סמלים חדשים. זה לא קשור לאינטליגנציה. יש דרך מקצועית ללמד את זה. אתה לא צריך חלק מסוים במוח שלך כדי ללמוד את השפה. ובלשנות זה די מעניין. זה מלמד איזה חלק באנטומיה היא האוזן, ואיזה גרונית, בשפות השונות ודברים כאלה, בכל מקרה. אותיות ופונטיקה ומורפולוגיה וכל זה.
אני גם לוקחת קורס בדידקטיקה, שזה איך ללמד אנגלית עד כיתה ה'. למבחן שלי ביום ראשון, הייתי צריכה לדעת את הסילבוס, את לוחות הזמנים איך לומדים תלמידי כיתות ה' בישראל. הייתי צריכה לדעת את הסילבוס בעל פה, את כל התבניות השונות, הנושאים, הפעלים, הפעלים המקשרים, שמות העצם הניתנים לספירה, כל זה. למה הייתי צריכה לדעת את זה בעל פה? הם הדפיסו דברים. אני לא יודעת, אבל למעשה זה טוב, כי אני יודעת עכשיו בכל שבוע.. אני ממש, ממש מומחית עכשיו במה שתלמידי כיתה ה' לומדים באנגלית מדי שבוע. אני יודעת איך להציג את זה, אני יודעת בדיוק איפה אני יכולה להשיג עזרים אורקוליים. אני יודעת לאיזה משרד ללכת, אני יודעת באילו ספרים להשתמש, אני יודעת שיש בערך חמש תוכניות שונות. את צריכה לדעת את זה אמא, מELS , אבל יש ספרים דוברי אנגלית ויש תוכניות טלוויזיה ויש סרטים. ויש את הסילבוס הרגיל של משרד החינוך. בערך חמש תוכניות שונות. אני יודעת איך לקשר ביניהם. אני יודעת מתי הם צריכים. אני יודעת בדיוק באיזה עמוד שיעורי קריאה. אני מכירה את הספרי לימוד וכל מיני דברים טכניים. אז זה היה גם שינון.
ביום שני הלכתי וצפיתי בשיעור של בנות כיתה ח׳ שלמדו אלגברה, כי ביום שלישי אני הייתי צריכה ללמד שיעור באלגברה, ואין כמו ההכנה המוקדמת שקיבלתי. בשנה שעברה גם לימדתי. לימדתי יהדות ותנ״ך ברמה כמו שלמדתי ב״היברו אקדמי״, רמה של כיתה ט׳, השנה אני מקבלת יותר מזה. אני יכולה לבחור מה אני רוצה ללמד. לא רק לימודי יהדות. אני רוצה ללמד מתמטיקה, כי זה מה שמעניין אותי. אז הלכתי לשיעור באלגברה של בנות בכיתה ח׳, לא הכי מבריקות. אתם יודעים שיש הקבצות, אז זו היתה אחת ההקבצות הנמוכות יותר. הייתי צריכה ללמד אותם ״תורת קבוצות״. זה מה שאני לומדת, שהוא סוג של ״רוצח אגו״.
אז ביום שלישי הלכתי ולימדתי. אני לא צוחקת, קיבלתי את דחיפת הבוסט הכי גדולה בביטחון העצמי שלי, כי זה הלך כל כך טוב. היה לי כל כך נהדר. הייתי עם כל הגירים בצבעים שונים ושיחקתי עם הילדים, כאילו הייתי עוד אחת בכיתה, ולא רציתי שהזמן יעבור, זה היה כל כך כיף. נהניתי גם לצבוע את הדברים השונים. מורה אחת אמרה שזה היה טוב מאוד ושהיא חושבת שהם למדו. זה היה ממש נחמד. ברור שהייתי במצב רוח טוב באותו יום.
מסיבת חנוכה במערות עמק האלה
ואז, ביום רביעי היה היום האחרון ללימודים, חוץ מיום חמישי בבוקר שהיו לנו שיעורים, כי בחמישי בערב היה חנוכה. ביום רביעי כל המכללה יצאה לטיול למערות האלו שנמצאות מחוץ לירושלים. לא קרוב מדי לירושלים, די רחוק. זה נקרא ״עמק האלה״. זה נראה כמו עמק גדול. אתם יודעים, אדמה שטוחה, שום דבר מיוחד, אבל היו הבורות הקטנים האלה שאתה צריך להיות זהיר כשאתה הולך, כי אם אתה נופל דרכם, הם עמוקים, הם בעומק של 50 רגל. יש שם מערות שנבנו לפני עידן ועידנים. אפילו לא יודעים בדיוק איך הם נוצרו. אלו לא נתיבי מים, אלא מערות. זה היה מדהים.
ירד גשם שוטף ואף אחת לא ידעה איך נלך בשדה בגשם. זה היה באמת יום מעורפל, וכשירדנו מהמשאית זה נראה כמו אמצע שום מקום. עמדנו מסביב לבור הזה. היו בערך 200 בנות. כל המכללה. אני לא יודעת איך הם... זה כמות אדירה של ארגון. כולנו עומדות שם והיינו צריכות להיכנס אחת אחת. זה לא היה רק להיכנס לבור, היית צריך להידחק בין שני הסלעים הבולטים האלה. ואתה חושב שברגע שאתה נכנס פנימה, אז בפנים נמצאת המערה ממש שם, נכון? הייתי מהאחרונות, כי לא התחשק לי לדחוף את דרכי כדי להתקדם, וגם האחרון שנכנס הוא הראשון שיצא.
אז אתה נכנס, אתה נדחס פנימה, אתה נכנס פנימה ואתה לא יכול לעמוד. אתה צריך להתכופף. אתה עוקב אחר האדם שמולך, ודי בהתחלה אתה גם לא יכול להתכופף יותר, אתה צריך לרדת על הידיים והברכיים וזהו... אתה צריך לזחול על הידיים והברכיים, ודי מהר אתה אפילו לא יכול לעשות את זה. אתה צריך לגרור את עצמך כמו נחש. אין מרווח למרפקים ואין שום דבר למעלה. מה זה? זה לכלוך וחול טהורים. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה מטונפות היינו?
זה נמשך זמן רב. היינו צריכות למשוך את עצמנו ולמשוך את עצמנו למעלה. הברכיים שלי נשחקו כל כך. של כולם. בסוף הגענו לצד השני ואז זה ישר למטה. אתה צריך להביא את עצמך למצב שאתה פשוט מושך את עצמך ופתאום אתה מגיע לסוף שהוא כמו צוק. אתה שם עם הראש שלך מקדימה. איך אתה מסובב את עצמך כדי להוריד את הרגליים שתוכל לרדת? זה לא כל כך קל. זו קפיצה גבוהה ויש דרך מיוחדת לעשות זאת. אנשים היו צריכים להחזיק מעמד. זה היה ממש מסוכן. זה היה גדול. זה היה משהו. אתה מנסה ליפול ואתה מסתכל ופתאום רואה שזה חדר ענק, מערה ענקית. מאוד יפה. זה כל כך מרווח ומלא, זה נראה כאילו הוא נחצב. זה נראה כמו ארמון. אני לא יודעת מאיפה זה בא, אני לא יודעת איפה זה היה. ולמעלה יש את החור הקטן הזה, כדי שתוכל לראות כמה עמוק אנחנו למטה, חור קטן ורחוק רחוק למעלה, אתה יכול לראות את הכוכבים שיוצאים. אתה יכול לראות את הכוכבים בחלק הקטן הזה של החור.
זה היה כל כך מסודר. זה היה ממש מסודר. ישבנו שם. היה הד מדהים, כולנו שרנו. הסאונד היה פנטסטי. כולנו היינו שם למטה. זה היה ממש מהמם, אבל זה גם לקח הרבה זמן עד שכולם נכנסו. כמו שאמרתי, זחלנו אחת אחרי השנייה, אבל זה היה כל כך נחמד. זה היה חם. פשוט קפאנו בחוץ. היה חם בפנים.
נשארנו שם זמן מה ושרנו, ואז קמנו בחזרה. היינו צריכות לטפס בחזרה למעלה. הטיפוס היה הדבר הכי מוזר. יצאנו כמו שנכנסנו וזה היה קשה יותר. יותר קשה לעלות. היינו צריכות לטפס ושוב על ידיים וברכיים ולחלץ את עצמך מהבור. זה היה מהמם.
אני מצטערת. אני לא יכולה לחשוב על המילים לתאר את השמיים. היינו כל כך בחוץ בשום מקום, זה לא כמו כשאתה באמצע העיר שהאורות של העיר מכסים את החושך. השמיים היו כל כך מלאים בכוכבים, הם היו כל כך צלולים. זה היה כמו שביל החלב, כמו שמראים בסרטים המצוירים, כמו לוח לבן אחד, כך נראו השמיים. זה נראה אפילו יותר יפה מאשר כשאתה במטוס. כשאתה במטוס בלילה זה מדהים, כי אתה מעל העננים ואתה יכול לראות את הכוכבים.
זה היה כל כך יפה והיה ממש קר בחוץ, ממש קר. יכולתי להישאר בחוץ לנצח. אני לא יודעת, טיולים עושים לי את זה. אני לא יודעת איפה בדיוק. אני כל כך מתרגשת, יותר מכל אחד, כנראה. באמת. היו עוד אנשים בשטח, חלקם גם מתלהבים. אני חושבת שזה היה אחד המרגשים ביותר, לא רציתי לעזוב. רציתי להישאר שם. רציתי לחיות שם. יש לי רשימה של מקומות שבהם אני רוצה לגור וזה אחד מהם. במערה. אבל היינו צריכים ללכת, השעה התחילה להיות מאוחרת. כולנו חזרנו למשאיות השונות, אוטובוסים שהם כמו משאיות, והמשכנו הלאה.
נסענו למערה האחרת הזו. יש שמועה שמסתובבת שאנחנו הולכים לעשות מסיבת חנוכה במערה. מה פירוש מסיבת חנוכה במערה?! בפנים חושך גמור. אנחנו לא יכולים.. איך יכולות לשבת 200 בנות בחושך במערה? אני לא יודעת. בכל מקרה, הגענו. האוטובוסים עוצרים, אנחנו יורדים באיזור של גבעות, לא הרים, אלא סתם חצאי גבעות. פתאום יש אורות גדולים, אש, להבות. שמונה אבוקות ואז עמוד אחד גדול, התשיעי, כמו חנוכיה ענקית על ראש אחת הגבעות. זה היה כל כך מהמם.
יש בנות במכללה שאחראיות על דברים כמו מסיבות וכאלה. ובכן, הן תכננו את כל העסק הזה, אבל אף אחת לא ידעה על זה כלום, חוץ מהבנות בוועדה הזו. הם יצאו ובעצמם סידרו את כל העניין. כמובן, נהגי האוטובוס ידעו והמדריכים ידעו, דב ביגון..
זה היה יפייפה. היו נרות דולקים בכל מקום. הלכנו בעקבות הנרות, זה היה כמו ללכת דרך הירח וכל המכתשים, אבל זה היה ממש מפחיד. זה באמת היה כמו להיות על כוכב לכת, כי יש מתחת לאדמה את כל הבורות הגדולים והיית מעל הקרקע והירח וכל הכוכבים זורחים פנימה. אתה ממשיך לעקוב אחרי הנרות ונזהר לא ליפול, כי זה היה ממש חלקלק, ופתאום שוב היינו בחדר גדול, ענק, שנראה כאילו הוא נחצב בדיוק למטרה הזו, רק בשביל לעשות מסיבה במערה. הגענו לשם והכל היה ערוך, כאילו יש לו במה, אבל הכל היה טבעי, והייתה צורה טובה לשבת עליה. מושלם למסיבה.
כולנו נכנסנו והתיישבנו. אלוהים, מועצת התלמידים הציבה אורות בכל מקום. זה היה יפה, והם עשו עבודה כה מדהימה, לשים נרות בשקיות נייר עם חול כדי להחזיק את הנרות, והשקיות לא נשרפו ואם הם נשרפו, זה גם לא היה כל כך נורא. זה נראה כל כך מדהים. זה היה נחמד ורומנטי ופשוט אור נרות בכל מקום, וכל כך טבעי באמצע המערה. השתגעתי.
ישבנו שם והם תכננו את התוכניות האלה. התברר שהיו בנות שתכננו את זה. להקת המחול המודרנית הזו רקדה והמקהלה שרה, ואנשים העלו מחזות ומערכונים וקראו שירים. הכל על חנוכה. כל דבר שהתחשק להם באמת. שרנו והיה לנו אוכל וסופגניות שהיו לי מיליון מהם. אני לא צוחקת. אכלתי כמו משוגעת. אני לא יודע, זה היה כל כך נחמד. זה היה באמת כל כך נחמד. ועשינו מסיבה כמו מסיבת הפתעה לכל בית הספר. חזרנו ממש מאוחר בלילה.
החברות עם יהודית קליינשפיז ובנות נוספות
ביום חמישי, ערב חנוכה, היו לנו שיעורים, אבל אני החלטתי שיש בערך שתיים או שלוש בנות שרציתי לפגוש ולהכיר אותם באמת ורציתי לדבר איתם ולהיות חברה שלהם. זה לא מסוג הדברים שאתה נכנס למישהו ואומר: ״היי, שמי דבי. אני רוצה להיות חברה שלך. בואי נהיה חברות״. לא, אתה לא עושה את זה, אבל זה פשוט קרה באמצעות כל מיני צירופי מקרים עם אותן בנות שתמיד רציתי להכיר.. אני לא צוחקת, אותן בנות שרציתי להכיר טוב יותר, בנסיבות שונות וצירופי מקרים שונים, או שהם הגיעו אלי או שאני הלכתי אליהם או שהיינו בשיעורים וישבנו אחת ליד השנייה.
למדתי גם עם כמה בנות, שונות. ילדה אחת, שמה יהודית [קליינשפיז]. היא ממש נחמדה. היא נשואה. היא גרה ממש קרוב לכאן. אבל היא רק התחתנה. הכרתי אותה כשהיא לא הייתה נשואה. היא התחתנה לפני כמה חודשים. אני מכירה אותה משנה שעברה, היא ממש נחמדה. למדנו ביחד ואנחנו עושים את זה ממש מעניין, אבל אני הולכת לשם ואנחנו מדברות כל הזמן על כל מיני דברים שונים. היא כל כך נחמדה אליי והיא תמיד מזמינה אותי אליה לארוחת ערב. כשלא היה לנו חימום בדירה זמן מה, היא נתנה לי את כל השמיכות האלה. היא תמיד מזמינה אותי. היא רוצה שאבוא לשבת. ובעלה למד בישיבה, ב״מרכז״, אז אולי הם יזמינו את אלי לשבת ואני אשאר כאן בבית וגן ואז נוכל, אתם יודעים, לבלות את השבת. זה יהיה ממש נחמד.
הבושה מהעוגיות
בכל מקרה, החלטתי שלכבוד חנוכה אני הולכת להכין עוגיות. זו בדיחה, נכון? ראיתם כמה קשה לי להכין מרק. חכו עד שתשמעו את הסיפור על העוגיות. לא, זה היה ממש גרוע. זה מה שעשיתי ביום חמישי. אפיתי עוגיות והן יצאו כולן נוראיות ומגעילות. אין לנו תנור אפיה בדירה, אז השתמשתי טוסטר קטן שיכולתי לשים בתוכו בערך שלוש עוגיות בכל פעם ולא היה לי זמן לזה, אז החלטתי פשוט לאפות את הכל כמו עוגה ואז לחתוך לריבועים. ובכן, זה לקח נצח לאפות. בינתיים נסעתי לשכונת מאה שערים והסתובבתי שם. אני פשוט אוהבת ללכת לשם כשזה ערב חג, כי יש כל כך הרבה אנשים שמתרוצצים לקנות את החנוכיה שלהם וקונים שמן וקונים קישוטים. חיפשתי מתנה לטובי, שמעולם לא מצאתי. משם הלכתי לבקר חברה וותיקה שלי וזה היה כל כך כיף.
בסדר. חזרתי. העוגיות האלה עדיין לא היו מוכנות. זה היה מגעיל וחיכיתי. ואז הדלקתי כאן נרות חנוכה. למחרת, התכוונתי ללכת לטובי ובדרך להביא את העוגיות שאפיתי לחברה שלי יהודית קליינשפיז. חתכתי אותם לריבועים. הם היו קשים כמו אבן. הם נראו כמו לבנים. הם כן, הם באמת נראו כמו לבנים. כך אלי אמר מאוחר יותר, כשהוא ראה אותם. הוא שאל: ״מה? לכבוד מה הכנת אותם?" אמרתי: ״זה חנוכה. אפיתי אותם״. אז אלי אמר: ״חנוכה? את צריכה לשמור אותם לפסח״. כל המשפחה שלו היתה שם ולא הבינו למה הוא מתכוון, אז הוא אמר: ״טוב, הם נראים כמו לבנים״ והוא הרים אחד ״והם מרגישים כמו לבנים״ והוא טעם אחד ״והם טעימים כמו לבנים. הם טובים לחרוסת כשאתה אמור לזכור את הלבנים שבנו במצרים״.
בסדר, אז זה הוא. בכל מקרה, כשהחלטתי לאפות את העוגיות והתכוונתי להביא אותן ליהודית, שמתי אותם בקופסה וכתבתי פתק ממש נחמד. התכוונתי לחכות עד שאהיה בטוחה שהיא איננה, כי ידעתי שהיא יוצאת מהעיר ביום שישי, אז חיכיתי בערך עד 11:00 בבוקר. הייתי בטוחה שהיא לא תהיה שם. הלכתי לבית שלה, שזה בדרך לתחנת האוטובוס. עמדתי להיכנס והיא בדיוק יצאה עם בעלה. היא ראתה אותי ואמרה: ״היי, הו, אני כל כך שמחה שפגשתי אותך״ היה לה משהו לתת לי. היא אמרה: ״אה, את הולכת לאוטובוס? בואי. הו, אני רואה שאפית עוגיות לגברת הורביץ. זה נחמד״. היא ידעה שאני נוסעת אליהם.
כל כך התביישתי לתת לה את העוגיות, כי חשבתי שאשאיר אותן על מפתן ביתה והיא לא תקבל אותן עד יום שני, עד שהיא תחזור ואז הם יהיו מיושנים ואם הם לא יהיו טעימים, זה לא יהיה אשמתי, זה יהיה בגלל שהם ישבו שם כל כך הרבה זמן, נכון? הייתי נבוכה מכדי לתת לה את העוגיות, והלכנו יחד לאוטובוס. נסענו יחד עד להורביץ, כי הם נסעו לאותו כיוון. ירדתי מהאוטובוס ומעולם לא נתתי להם את העוגיות. זה היה כל כך מביך. ככה אלי ראה אותם, כי היו לי אותם איתי כשהלכתי לשם לשבת. זו הייתה גם אחת הפעמים הבודדות שאלי היה בבית לשבת.
היחסים של דבי ואלי
אלי ואני מתראים בערך פעם בשבועיים. זה לא בגלל שאנחנו לא אוהבים אחד את השני, חלילה. בכלל לא. זה לא בגלל שאין לנו זמן. כלומר, היינו יכולים אם היינו רוצים להתראות כל יום, אני מניחה. כלומר, זה מה שעשינו שנה שעברה, אם באמת רצינו. אבל ככה החלטנו שזה צריך להיות, כי לשנינו יש הרבה מה לעשות. אין טעם להתראות לעתים קרובות כל כך. העניין הוא שאני לא חושבת שאנחנו רוצים... הוא לא חוזר הביתה לשבת, אבל הוא חוזר הביתה מדי פעם במהלך השבוע, אבל בגלל שזו היתה שבת חנוכה, הוא כן בא והיתה לי שבת ממש נחמדה. לא בגללו, פשוט באופן כללי היתה לי שבת נעימה. הייתה הרבה חברה וזה היה חנוכה וזה היה מיוחד. בכל מקרה, אני ואלי לא מתראים כל כך, אבל זה לא משנה, כי אני לא יודעת. אני לא יודעת. זה בערך הכל. אני לא יודעת.
ביקור חולים אצל הרבנית חנה טאו והעזרה ליולדת
בימי ראשון אני לומדת עם גברת אחרת שקוראים לה חנה טאו. היא גם ממש נחמדה, בעלה הוא ראש ישיבת ״מרכז הרב״. היא גברת ממש נחמדה, ושמעתי שהיא חולה, אז ניגשתי לברר אם אני יכולה לעזור לה. זה לא שיש לה טלפון. אין לה טלפון. חשבתי לעשות בשבילה קניות, אני אוהבת ללכת למכולת, אתם יודעים, דברים כאלה. אז הלכתי לשם ועשיתי עבורה סידורים ובזמן שהייתי אצלה דיברנו ואכלנו ארוחת צהריים וכל הדברים האלה, ואז מישהו נכנס וסיפר על איזו מישיהי מהשכונה או משהו כזה שהלכה ללדת. כולם שם ממש התרגשו ובמיוחד חנה התרגשה, בגלל שהבעל של אותה אישה מת מוות פתאומי מאוד בערך בגיל 40, כשהיא הייתה בהריון. יש לה שני ילדים נוספים. זה היה כל כך קשה והיא במצב נפשי לא טוב בשנים האחרונות. חנה טאו עושה כל מה שאפשר כדי לעזור לה. היא הולכת אליה כל יום. היא עוזרת ולוקחת את הילדים שלה וכל זה.
חנה היתה לחוצה ללכת אליה לבית חולים, אבל היא היתה חולה, אז הלכתי בשליחותה לבית החולים ״ביקור חולים״. הלכתי לראות את היולדת ולמסור את כל ההודעות האלה ולגלות מה שלומה. היא ילדה רק ביום שלמחרת, דרך אגב. בכל מקרה, רצתי הלוך ושוב וסידרתי טיפול לילדים שלה וכל העבודה הזו. זה היה יום ממש מטורף. זה היה כל כך כיף. זו הרגשה כל כך טובה. גיליתי גם שזה בן אחרי שתי בנות, אז זה היה משמח.
חוויות בחופשת חנוכה
עכשיו, אני רוצה לספר לכם על אתמול. אני בחופשה עכשיו והתכוונתי לצאת לטיול עם טובי. התכוונו לעלות צפונה למקום כלשהו, אני לא יודעת. והתכוונתי לבלות יום אחד כל היום עם יסול בזמן החופשה, ובשאר הזמן, היו לי יומיים-שלושה שחשבתי להישאר כאן ללמוד, כי באמת התעצלתי והייתה לי קצת עבודה. התכוונתי לבלות יום שלם בספרייה וללמוד.
ביום ראשון התרוצצתי כל היום. ביום שני, אני הולכת לספר לכם על זה, זה היה מדהים. ביום שני בבוקר יש לי קצת זמן בבוקר ואני הולכת לשוק מחנה יהודה. זה השוק היהודי. זה קטע של ירושלים, הקטע הישן. זה כמו החלק העתיק ביותר של העיר. מאחורי השוק, הרחובות כל כך צרים, רוחבם בערך שני סנטימטרים עם דלתות קטנות. אם אתה נכנס לתוך הדלתות, פתאום יש חצר גדולה עם בערך 500 בתים שם. דירות קטנות. חלקן ממש יפות ונחמדות. זה כמו עולם אחר לגמרי שם. בתוך ומחוץ כל הדברים המטורפים האלה, יש מיליון ישיבות ויש מיליון חנויות קטנות, וחבורה שלמה של... כל מיני משפחות ויש הכל. יש גם כל מיני, אני לא יודעת, לא כל כך... כל מיני נערי קפוצ׳ון שמתרוצצים וכל מיני.. אני לא יודעת, אבל זה לא יותר גרוע מכל חלק אחר של העיר, באמת.
ההליכה שם במהלך היום בטוחה לחלוטין ב-100%. זה כדי להרגיע, או מה שלא תהיה המילה, את כל הפחדים שלכם. בטוח לחלוטין ללכת שם. הפעם היחידה שזה לא בטוח זה בלילה, מסוכן ללכת שם בערך כמו ללכת, נניח ב-Weaton's בלילה. כלומר, הישראלים אומרים: ״למחנה יהודה לא כדאי ללכת בלילה״, אבל שום דבר לא קרה מעולם. אני לא יודעת למה הם באמת אומרים. זה לא מסוכן.
בכל מקרה, במהלך היום בימי שני יש גברת עיוורת שגרה שם, יש לה חדר בחלק העגום, בחלק הבאמת עצוב הזה. זה לא מלוכלך, אבל ממש מוזנח והיא עיוורת, אז אני הולכת לשם בימי שני ואני מדברת איתה. אני מכינה לה קפה. אני עוזרת לה לנקות. אבל היא באמת מדהימה. הבית שלה הוא הדבר הכי נקי שראיתי אי פעם. היא שומרת על זה כל כך מסודר ונקי. אני לא יודעת איך היא עושה את זה כי היא עיוורת. אבל היא גרה שם כבר 40 שנה. היא מכירה את השכונה למעלה ולמטה, קדימה ואחורה.
התנגשות תרבויות בישראל
העניין הוא שזה כל כך מעניין, זה כל כך פנטסטי. הגברת הזו, שמה זקיה, היא מטורקיה. בישראל זה כמו התנגשות בין שתי תרבויות; התרבות המערבית והתרבות המזרחית. התרבות המערבית היא סוג של משתלטת ומעין כופה את עצמה על התרבות המזרחית. ואתה מקבל את התחושה והרושם שהרבה ספרדים ממדינות המזרח, כמו מרוקו וכל זה, הם מטומטמים, טיפשים, מיושנים, לא יודעים מה הם עושים. הם באים עם המנהגים המטורפים שלהם ועם האינטליגנציה הנמוכה שלהם, והם נראים אחרת. הם חשוכים. יש להם עור כהה. בקיצור, גזענות. זה בדיוק כמו באמריקה עם השחורים. זה ממש מטורף.
זה כל כך לא נכון מה שאומרים עליהם. ומצביעים ואומרים עליהם: ״תראי, רוב הפושעים ספרדים, זה רק בגלל שהם התבלבלו כשהם הגיעו לכאן, כי פתאום הם מוכנסים לבתי ספר מעורבים״. בארצות המזרח בנים ובנות אף פעם, לעולם, לעולם לא לומדים יחד. הם אף פעם לא לומדים... הם לא ידעו למה זה ככה, זה לא היה באמת מסיבות דתיות. זה כן היה מסיבות דתיות, אבל הם.. כחלק מהתרבות שלהם היה שבנים ובנות היו תמיד נפרדים, גם אם הם לא היו דתיים הם היו נפרדים. זה דבר כל כך מוזר.
פתאום הם מגיעים לישראל. ישראל לפני 20 שנה, אבל גם עכשיו ואומרים להם ״שוויון״. הכל צריך להיות אותו דבר. לא רק שאמרו להם שבנים ובנות צריכים ללמוד ביחד, אלא הכריחו אותם להיות ביחד. זו רק דוגמה אחת. הכל ככה. עשו להם את זה בכוונה, דווקא, שהבנים והבנות מהמזרח ילמדו ביחד. למה? כי רוצים להסיר מהם את כל המנהגים הישנים והכל. שיהיו מודרניים, שוויון, סוציאליזם וכל הדברים האלה. והכל ככה. רַע. תלמד, תלמד, תלמד את המתמטיקה, תלמד את זה. אני לא יודעת, אבל אף אחד לא הקשיב להם, אז הם התבלבלו, כל הדור הזה כאן הוא ממש מבולגן.
עכשיו הם מנסים להיזהר מאוד לא לתת לאותו דבר לקרות. הם למדו מהטעות שלהם. כולם מסכימים. עכשיו מנסים לוודא שאותו דבר לא יקרה לרוסים. הרוסים שנכנסים עכשיו, הם מתרבות אחרת וצריך להבין שלא כולם מערביים. לא שאתה צריך להיות כמוהם, אבל אתה לא צריך לרצות שכולם יהיו מערביים. כל אחד יכול לתרום ויכול לתת. הם יכולים לעזור בדרכם, ולבנות את האומה בדרכם. ואתה רק מבלבל את העניינים כשאתה מנסה להכריח את התרבויות השונות לאכול שלוש ארוחות ביום וללכת לעבודה ולנמנם אחר הצהריים וזהו. הם יעשו את זה בדרך שלהם. חבל.
בכל מקרה, כשאני אצל זקיה, היא נותנת לי השראה. מבחינתי, כל מה שסיפרתי לכם עכשיו, זה דברים ששמעתי שאנשים מדברים, או שקראתי במאמרים. אני רואה פיסות קטנות בעצמי. אבל אני באמת לא יודעת כלום, נכון? אני באמת לא יודעת כלום. אני אפילו לא יודעת מה זה ספרדים. כלומר, זה מטורף, נכון? יש הרבה בנות כאלה במכללה. יש להם את השמות הכי מצחיקים, ככה אפשר לדעת. הם כל כך חמודות. כלומר, מה אני אומרת? אחת מהם איתי בדירה. זה מגוחך, כי זה לא הם ואנחנו.
זה לא גזענות כמו באמריקה. כל אחד בישראל הגיע ממקום אחר, אז יש ספרדי ויש רוסי, יש צרפתי ואני אמריקאית ויש צבר. כלומר, אין שליליות לכלום. אתה קורא לאנשים פה בשמות כי כל אחד הוא דבר אחר. כמעט לכל אדם יש קבוצה משלו. זקיה היא ספרדיה מטורקיה והיא כל כך מבוגרת, היא בשנות השמונים לחייה. כשהלכתי אליה לראשונה זה היה הכי מצחיק, כי מה יש לי להגיד לגברת בת שמונים? אני אפילו לא יודעת מה חשבתי. ישבתי שם כל כך הרבה זמן וחשבתי שאני לא יודעת כלום על האישה הזאת. אין לי מושג איך החיים שלה. אני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי איך החיים שלה צריכים להיות.
אם הייתי באמריקה והייתי ממש, לא יודעת.. אם הם היו יהודים, אז היה לי משהו משותף. הייתי יודעת שהם גדלו באירופה ואני מכירה קצת את הסיפורים. כלומר, לפחות יכולתי לדמיין לעצמי יידיש וצ׳ולנט ואני לא יודעת מה עוד, הפוגרומים.. זאת אומרת, יכולתי לדמיין איך נראו חייהם ואני יודעת מה הם חושבים שחשוב, כמו שחשוב מאוד שיהיה מרק עוף, וחשוב מאוד לאכול. חשוב מאוד להצטייד בחורף. אני יודעת את זה, אתם יודעים למה אני מתכוונת.
ואם הם לא היו יהודים, כמו שאני זוכרת שכשעבדתי בבית האבות (באמריקה), אז יש זקנים, נניח, שנולדו בפנסילבניה שעבדו במכרות הפחם כל חייהם. אפשר לדבר איתם על בייסבול, על כדורגל. אתה יכול לדבר איתם על אמריקה. אתה יכול לדבר איתם על חקלאות. כלומר, לכולם יש את הדברים האלה. או נגר, אני זוכרת שהיה אדם שהיה נגר. דיברתי איתו הרבה. אני יכולה לדמיין איך נראים חייהם. אחרי הכל, חייתי באמריקה. אני גם יכולתי לראות מה חשוב, אבל עם זקיה אין לי מושג. אין לי מושג בכלל, בכלל.
לא רק זה, אלא שהיא לא דוברת יידיש, היא מדברת ערבית. למדתי כל כך הרבה ערבית. היא מדברת ערבית ובקושי בקושי היא מדברת קצת עברית. ואני מדברת אנגלית ובקושי בקושי מדברת קצת עברית, אז אנחנו מסתדרות. זה כל כך מצחיק, כי לא רק זה, היא עיוורת. אז כשאני מנסה לדבר איתה, אני לא יכולה לצייר לה ציור. היא לא רואה את הפנים שלי ואת הידיים שלי או משהו. היא רק שומעת אותי מדברת. וגם היא מדברת איתי בערבית ״איואה״ זה אומר ״כן״, ו״וואחד״ זה אומר 1. אני לומדת כמה דברים. למדתי עוד המון דברים ששכחתי. אני אצטרך לזכור מתי שאחזור.
ההתנדבות אצל זקיה
בכל מקרה, אז עכשיו אני לומדת עליה. אני לומדת איך החיים שלה. יש לה כ-50 מיליון אחים. זה כל כך מעניין. אני אוהבת אותה, היא כל כך חמת לב והיא כל כך נחמדה. אני הולכת אליה ואני לא עושה כל כך הרבה. אני הולכת ותופרת כפתורים על הבגדים שלה לפעמים. קשה לה לראות. אני לא צריכה לנקות, כי היא עושה את זה בעצמה. אני מכינה קפה ואנחנו מדברים. זה כל כך מצחיק. מה שהכי קשה הוא שבחורה אמריקאית צעירה מדברת עם גברת טורקית זקנה אמיתית שאינה דוברת עברית, מדברת ערבית, שחיה בישראל 40 שנה באותו מקום, בחדר האחד הזה והיא עיוורת.
כשזקיה שומעת עלי, היא מאוד אוהבת לשמוע על החיים שלי. היא אוהבת לשמוע מה אני עושה וכל זה. הדבר שהכי קשה לה להבין.. קודם כל, היה חשוב לה לדעת כמה אחים יש לי. אמרתי לה שיש לי שני אחים. היה מאוד חשוב לה שיהיו לי אחים גדולים. יש לי שני אחים גדולים ואמא ואבא ואני כאן לבד.
זקיה לא הצליחה להבין. היא כל הזמן שאלה אותי: ״איך הם יכלו לתת לך ללכת? איך האחים שלך יכלו לשחרר אותך? איך ההורים שלך שחררו אותך? איך יכולת להיות בחוץ לבד? זה בושה״. לא הבנתי למה היא מתכוונת. לא יכולתי. אמרתי לה: ״טוב, רציתי לבוא ללמוד כאן״. התווכחתי איתה ואמרתי לה במונחים מאוד מערביים ש״בית ספר כאן טוב כמו בית ספר באמריקה, ואני רוצה להיות בישראל, וכל החיים שלי רציתי ללכת לישראל. ההורים שלי מבינים את זה והם מבינים שאני מאוד מאוד שמחה, ובעזרת השם יום אחד הם יבואו, ואני טסה הביתה לבקר, והם רואים אותי. אני לא יודעת. זה כמו בחירה הגיונית לחלוטין״. הראיתי לה את שני הצדדים של הטיעון והראיתי שמבחינה לוגית אין סיבה שאני לא אהיה כאן.
זקיה פשוט לא הצליחה להבין. היא אמרה: ״כן, אבל איך יכלו לשחרר אותך? איך אמא שלך יכולה לשחרר אותך? ילדה, את לבד, ילדה. איך האחים שלך יכלו לעמוד בזה?״ ואני דיברתי איתה בראש אחר.
החוויה המרגשת עם הרבנית שרעבי במחנה יהודה
עכשיו, איך הגעתי אל זקיה? ובכן, חנה טאו, הגברת ההיא שסיפרתי לכם עליה, אמרה לי שבמחנה יהודה יש אישה שנקראת הרבנית שרעבי. היא גם ספרדיה, אפשר לדעת את זה מהשם שלה. היא גרה בחלק עני של מחנה יהודה והיא כולה חסד. היא בילתה את כל חייה בעזרה לכל השכונה הזאת. היא מכירה כל משפחה בשכונה. היא אוספת בגדים, כותבת מכתבים, נושאת נאומים ומלמדת. אנשים תורמים לה דברים, נותנים בגדים ישנים. כשנתתי את קופסת הבגדים, כנראה שזה המקום שזה הגיע אליו. אני מקווה ששלחו כבר, כי אנשים באמת צריכים את זה. יורד גשם וקר.
הרבנית שרעבי מוסרת את זה. יש לה את כל אלה... היא עוזרת לזקנים וצעירים ולילדות לא נשואות בהריון. היא עושה הכל. זה מדהים האישה הזו, יש לה כל כך הרבה אנרגיה. היא עושה הכל בעצמה. היא לא קשורה לעירייה, אבל עכשיו הם מנסים לגרום לה לבוא לעבוד אצלם. היא לא רוצה, כי היא לא רוצה להיות מעורבת בכל הפוליטיקה או משהו, אבל בכל מקרה, היא פשוט יודעת, כי היא פשוט גרה שם כל חייה. היא מכירה את האנשים והיא הולכת ועוזרת להם. יש לה הרבה אנשים כמוני שמתנדבים כאן בצורה כזו או אחרת. אני הולכת ומטפלת בגברת אחת, ואז מישהו אחר מטפל באנשים אחרים. לי יש גברת זקנה, אבל יש ילדים ויש משפחות. היא כל כך מדהימה.
ביום שני, אצל זכיה, עשינו מסיבת חנוכה קטנה. קניתי לה עוגיות וכל זה. אחר כך רציתי ללכת לבקר את הרבנית שרעבי, לראות מה שלומה ולדבר איתה, אז הלכתי לשם. היא הייתה בבית. סיפרתי לה איך הגשם דולף לחדר של זקיה, אולי היא מכירה מישהו שיכול לתקן את זה. והתחלנו לדבר. אני לא צוחקת, הגברת הזו הגיעה לישראל כשהייתה ממש צעירה. אני לא יודעת מאיפה. היא לא כל כך מבוגרת. יש לה עיניים חודרות, אני לא צוחקת. ואז כשסיימתי והתכוננתי לעזוב, היא רצתה שאשאר לארוחת צהריים, אבל לא רציתי להישאר, כי אני לא אוהבת לאכול ארוחה גדולה אחר הצהריים. יום קודם, הייתי בביתה של חנה טאו ואכלתי שם ארוחת צהריים גדולה עם עוף באמצע היום. לא התחשק לי. לא רציתי לאכול. בכל מקרה לא רציתי לקחת ממנה אוכל. אין לה כל כך הרבה. לא רציתי לאכול שם, אבל התחיל לרדת גשם. ירד גשם, יותר מדי מכדי שאוכל ללכת לשום מקום, אז נשארתי ואכלתי ארוחת צהריים.
הרבנית שרעבי התחילה לספר לי את סיפור חייה. זה היה כל כך מעניין. ישבתי שם, הייתי מהופנטת. אני לא צוחקת עליכם, לא שמתי לב שכל היום עבר. היא סיפרה לי לא סתם סיפור חיים, לא כמו סיפור חיי, היא סיפרה לי מה נכון בישראל, במחנה יהודה ואיך זה היה שנים על גבי שנים. היא סיפרה לי איך בזמן מלחמת השחרור היא נהגה להתרוצץ ממחסה אחד למשנהו ולאפות לחם. היא ועוד כמה בנות התרוצצו ואפו לחם והתחמקו מכדורים.
הרבנית שרעבי לא סיפרה רק סיפורי אימה כדי שזה יישמע זוהר, והיא לא סיפרה לי על עצמה, היא רק רצתה שאראה איך זה היה. והיא אמרה: ״את מכירה את דוכן הגלידה בפינה הזו? פעם היו הבריטים..." אני לא צוחקת, זה היה כל כך מדהים.
היא סיפרה לי שכשהיא הייתה בבית חולים, כאחות, אנשים נכנסו ומתו. זה היה די עצוב. היא סיפרה לי דברים עצובים. פתאום שנינו נעשינו כל כך עצובים. פתאום מצאתי את עצמי בוכה והיא בכתה. שנינו בכינו. היא המשיכה. היא סיפרה לי עוד על המלחמה ועל אחרי המלחמה ועל הכל. זה היה, אני לא צוחקת, זה היה הדבר הכי מוזר. תוך כדי שהיא מספרת לי, היא גם תוקעת כל מיני מילים בערבית, כי היא הייתה כל כך אמוציונאלית והיא גם דוברת ערבית. היא סיפרה לי על אנשים שונים ועל דברים שונים, בדרכה, לפי הדברים שחשובים לה.
יש דבר אחד שרק הרגע שמתי לב אליו. כל חמש שניות היא קמה לתת לי עוד אוכל. הכל היה אוכל. אני לא צוחקת, מעולם לא ראיתי דבר כזה. כל הזמן היא אמרה: ״תהיי בריאה, לבריאות, לבריאות. תאכלי, תאכלי, תהיי בריאה, תהיי בריאה. תאכלי, תאכלי״. זה היה כל כך חמוד. פתאום הסתכלתי בשעון שלי, השעה הייתה כמעט 18:00 בערב והתכוונתי לחזור הביתה. כשבאתי אליה השעה הייתה בערך 11:00 בבוקר. פשוט ישבנו שם ודיברנו כל היום. אני לא דיברתי, בקושי אמרתי מילה, פשוט ישבתי שם מוקסמת.
לרבנית שרעבי יש בית מאוד קטן, לא בגלל שהם עניים, כלומר הם עניים, אבל פשוט אין מקום להתרחב. הם גרים בשני חדרים, אחד לשינה ואחד שהוא גם המטבח וגם הסלון. לא מלוכלך בשכונה כמו שהיה בשכונת עוני כשעבדתי ב Weaton's, זו שכונה מאוד נקיה. הבית שלה מאוד קטן ויש בו שולחן אחד ושלושה כיסאות. השירותים שלהם משותפים עם עוד משפחה וצריך לצאת החוצה. זה ממש נחמד, מאוד פשוט ונחמד.
היא גרה שם כל חייה. כל פינה, שמסתכלים, מלאה בנעליים ישנות ובגדים ישנים שהיא מחלקת לאנשים, בנוסף לכל העבודה שהיא עושה במועדון. שאר הבית היה מלא בספרי קודש, כי בעלה, אני חושבת שהוא ראש ישיבה של אחת מהישיבות הקטנות שם. אני לא יודעת. וכך יש לו את הספרים שלו, ולה יש את הספרים שלה. זה היה מדהים, זה כמו עולם אחר לגמרי.
וואו, אתמול זה היה כזה יום. אני לא סיימתי בכלל לתאר לכם. פתאום בשעה 18:00 צלצל אצלה הטלפון. יש לה טלפון. היא דיברה קצת בערבית ואז ניתקה ואמרה בצורה מאוד עניינית: ״קדימה״. אנחנו מתחילות ללכת בסמטאות מחנה יהודה. כל הסמטאות הצרות האלה. לא ידעתי איפה אנחנו. כל כך הלכתי לאיבוד ופתאום אנחנו נכנסים לחדר אחד, חצר קטנה אחת ואז לתוך שער קטן מתחת ל.. איך היא יודעת? היא מכירה כל פינה בעיר.
עלינו במדרגות האלה אל חצר אחרת והלכנו עד שהגענו לבית שהיתה בו זקנה אמיתית. הרבנית שרעבי קיבלה טלפון מבית החולים שהגברת הזו הייתה צריכה להתקבל לבית אבות ולא נתנו לה להיכנס בגלל כל הסיבות הבירוקרטיות האלה, אז התקשרו לרבנית שרעבי. כולם יודעים שכשצריך עזרה קוראים לה, והסבתא הזו היא צריכה עזרה. אני ישבתי שם בזמן שהרבנית שרעבי אמרה להם מה לעשות, איך להיכנס ושהיא תעזור להם לאסוף את הכסף. היא הייתה כל כך חמה. היא ניגשה אל הגברת הזקנה ועזרה לה. הגברת הזקנה קרנה מאושר. היא הרגישה כל כך שמחה והיא הרגישה כל כך טוב.
כשסיימנו שם חזרנו לביתה של הרבנית שרעבי והדלקנו נרות חנוכה, ואז הלכנו עם בעלה. לבעלה יש ישיבה, אבל יש את כל הבנים האלה שמסתובבים בשכונה, כל הנערים האלה בני תשע, עשר. היא ובעלה ארגנו מסיבת חנוכה גדולה עבורם בישיבה. מסיבה ענקית. הם הוציאו כל כך הרבה כסף על אוכל. הם שילמו לנגני תזמורת שיבואו לנגן ולהרקיד. כולם היו שם כדי לחגוג את חנוכה, כדי שהבנים לא יסתובבו ברחובות וכאלה. אולי כדי לעניין אותם, כדי שבמקום לבלות את זמנם בשוטטות ברחובות ולפנות לפשע ולגניבה וכל זה, שמאוד נפוץ, הנה יש להם לאן לבוא ולקבל את פניהם. הם נתנו לכל אחד מהם שקית ממתקים. הם נתנו לכל אחד מהם כיפה קטנה. זה לא היה מסוג המסיבות שאי פעם ראיתי. זו הייתה מסיבה ספרדית. זו הייתה מסיבה תימנית. היו שירים קווירים ובעוצמות מטורפות וסאונד כל כך נוראי. זה נשמע כל כך מגעיל, ואנשים השתגעו. זה היה כל כך נהדר.
כשהלכתי משם הייתי כל כך מפוצצת. לא יכולתי לאכול יותר כלום. כל הזמן אמרו: ״תאכלי את זה ואת זה, את צריכה לאכול את זה, את צריכה לעשות ברכה. כשאת אוכלת, את לא אוכלת בשביל לאכול, את אוכלת כדי שתוכלי לעשות ברכה. את לא רוצה לברך את ה׳? אז תאכלי. זו מצווה. תאכלי, תאכלי״. השתגעתי. ולכל מקום שהיא הלכה, הרבנית שרעבי לקחה אותי איתה, וכולם כיבדו אותה. היא כמו המלכה של כל השכונה, אז הם כיבדו אותי גם בגלל שהייתי איתה. זה היה כל כך מדהים.
משם הלכנו לעיר. זה כבר היה מאוחר בלילה וכבר היה חושך וירד גשם. הלכנו רק היא ואני והיא אמרה שיש כלה אחרת שהיא פגשה, איזו גברת שרק התחתנה לפני כמה חודשים שהיא עזרה לה מאוד עם החתונה והכל ועכשיו הרבנית שרעבי רצתה להקרין לה סרטים שצילמו בחתונה. אז הלכנו לדירה של הכלה, שהייתה גם קטנה מאוד. פתאום אנחנו נכנסים פנימה והיו שם לפחות 100 איש שהתאספו כדי לצפות בחתונה, ואוכל בכל מקום, מוזיקה בכל מקום. הם ערכו מסיבה. כולם באו ואמרו: ״הדודה שרעבי כאן״, הם קוראים לה ״דודה שרעבי״. ואני פשוט עמדתי איתה. כיבוד, תה, זה היה מדהים.
לא היה לי יום כזה בכל חיי. זו הייתה כזו חוויה. והקרינו את הסרטים וכולם צוחקים ואתם רואים את האנשים האלה, הם היו כל כך מאושרים. יש להם כישרון כזה להיות כל כך מאושרים, אני הייתי כל כך שמחה. הייתי כל כך ממולאת, אכלתי כל כך הרבה. הרבה דברים מוזרים. אכלתי כנראה חגבים מטוגנים וכל זה. לא, אני לא חושבת שהיו לי חגבים מטוגנים, אבל אני לא אתפלא, כי היה לי את כל החומר החריף הזה שמעולם לא טעמתי קודם. אוחס. זה היה גדול. זה היה כל כך נהדר.
בסוף היום חיבקתי את הרבנית שרעבי כשעזבנו. היא הובילה אותי לעיר, כדי שלא אאבד את דרכי. הייתי באמצע העיר ופתאום הרגשתי שאני עליזה בארץ הפלאות שחזרתי אל המציאות. הו, זה חזרה לעיר שבה יש מכוניות. זה חזרה לעיר שבה יש אנשים אחרים. פשוט הייתי כל כך שבורה כשחזרתי לשגרה.
הסתכלתי בשעון והשעה הייתה כמעט 22:30. האם אתם יכולים לדמיין? האם אתם יכולים לדמיין? לקחתי את האוטובוס הביתה. לא הלכתי הביתה, כל כך התרגשתי, כל כך. הלכתי לחברה שלי, יהודית קליינשפיז, זו שרציתי לאפות עוגיות עבורה. הלכתי לבית שלה וסיפרתי לה הכל, כי לא האמנתי.. רציתי להכין לכם קלטת מיד ולא הצלחתי למצוא את הסוללות המטופשות כשחזרתי. הייתי צריכה לחפש היום. אז עכשיו כשאני מספרת לכם, זה כמו יד שנייה, כי סיפרתי כבר ליהודית, אבל לא באמת, כי זו הפעם הראשונה שאני מספרת את זה באנגלית. אתמול ביליתי את כל היום, לא אמרתי מילה אחת באנגלית, הכל היה בעברית. זה דבר גדול בשבילי.
אוקיי, הקלטת הזו אוזלת. כמובן, שקשקשתי כדרכי במשך כל הקלטת הזו, בלי באמת לומר דבר. אז בכל מקרה, אני רוצה להגיד שאני בסדר ואני ממש בריאה, ועכשיו אתם יודעים למה לא כתבתי, אבל אני אכתוב.
אני מקווה שהיה לכם טיול נפלא, נפלא, נפלא, נפלא, וחג חנוכה נפלא וחג הודיה נפלא. אני מקווה שכולם בסדר. ותמסרו דרישת שלום לכולם ולבריין וסטנלי ולמשפחה. אני סופרת כל כך נוראית. לא כתבתי לאף אחד. בקושי בקושי כתבתי לרודה. לא כתבתי לאף אחד. מה שלום גברת רוזנבלום? בכל מקרה, יסול בסדר, כולם בסדר והורביץ בסדר. אני לא יודעת מה עוד להגיד לכם. תכתבו לי בחזרה.
הו, תשלחו לי דברים עם הבחור הזה. אמרתם שהוא יכול להביא הכל. אני צריכה בגדי חורף. אין לי בגדי חורף. אני מקבלת את החבילות שלי עכשיו. אני חייבת לאסוף אותם. עוד משהו? אני כל כך נואשת.
היום ביליתי את כל היום בספרייה בעשיית מתמטיקה כמו שתכננתי. יום חמישי אני הולכת ליסול. מחר אני הולכת עם טובי. ואני לא יודעת מה עוד להגיד, אז להתראות ותקליטו בחזרה. זו הקלטת השנייה שלי ולא שלחתם לי אף אחת. תהיו בריאים וברכות לדוד טדי ולדודה בטי, כמובן, וכל זה, ולדוד סידני ודודה ליל. אני לא יודעת, לכולם, בסדר? ינטול וכולם בסדר.
Comments