דבי היתה בשבילי האחות שאף פעם לא היתה לי. לא היה דבר שלא שיתפנו אחת את השנייה, התחלקנו בכל.

הקשר שלי עם דבי חברתי הטובה והשותפה לכל, התחיל בנעורי ונמשך בקשר נפש במשך 38 שנה עד הרצח. כשנודע לי על הרצח, התגובה הראשונית שלי היתה לרוץ לטלפון לדבר עם דבי, לשתף אותה ועל ידי כך לעכל את ההתמודדות.

הכרתי את דבי כשמשפחתי עברה לגור בוושינגטון. הייתי בכיתה ז׳ ודבי שהיתה ילדה טמירה, יפה, מלאת חיים ונדיבת לב, קיבלה אותי, הילדה החדשה, בחום ובאהבה.

החברות בינינו התפתחה באופן טבעי, איכשהו בלי לשים לב הפכנו לידידות בלב ובנפש. כבר אז בלטו תכונות האופי שלה כמנהיגה שקטה החותרת לאמת. דבי היתה גם יצירתית מאוד ותלמידה מצטיינת, אבל יותר מכל ניכרה בה התכונה של האכפתיות מהזולת וההשתתפות שלה בשמחת כל אחד, או להבדיל בצרת כל אחד.

עברנו יחד מילדות לנערות ונהנינו מכל רגע. קשרי החברות שלנו התהדקו, אך במשך שלוש שנים לא קלות הפריד האוקיינוס ביננו, כשמשפחתי עברה לארץ ודבי נשארה בוושינגטון.

התכתבנו תדיר והתחלקנו בחוויות המאוד שונות שלנו, כאשר ברקע המכתבים מהדהד הרצון הגדול של דבי להגיע לארץ. כמה היא חששה שלא תתקבל למכללה, כיוון שהרקע התורני שלה לא היה מספיק חזק, וכמה היא שמחה להגיע ולהיות כאן.

בהמשך התברר שבחברות שלנו היינו, כנראה, שליחי ההובלה של הקב״ה, שהוביל את דבי אל יעדה האמיתי, לפגוש את אחי אלי ולהשפיע על חייו, כדי שגם הוא יוכל להשפיע על חייה וביחד יבנו בית שופע אור ותורה.

אני נזכרת בכמה נקודות המתארות את אישיותה השופעת והמדהימה של דבי:

בסעודת פורים שהתארחנו בביתם של אלי ודבי, בתי אשירה שהיתה בגיל שבע, ביקשה מדבי שתמזוג לה שתייה. דבי התחילה למזוג ואשירה עצרה אותה באמצע והסבירה שלימדו אותה שלא מנומס לגמור את השתייה בבקבוק. דבי צחקה ואמרה ״את צודקת, כשאת לוקחת לעצמך זה באמת לא יפה לגמור הכל לבד, אבל אני מוזגת לך וכשנותנים לאחרים צריך לתת עד הסוף״.

במקרה אחר, כשנודע לדבי שאחד ממשפחתה סובל ממחלת עיניים ומאוד מתקשה בראייה. מלבד ההזדהות הרגשית המילולית, דבי הסתובבה באותו יום בביתה עם מטפחת המכסה את העיניים. היא היתה חייבת להרגיש איך הוא מרגיש. היא רצתה להבין את סבלו על מנת להשתתף בצערו בצורה האמיתית ביותר.

היו פעמים שדבי כל כך נסחפה לתוך בעיותיהם של חברות, עד ששכחה מכל דבר אחר. לילה אחד, לפני הרבה שנים, קיבלנו טלפון בהול מאלי בערך בשעה אחת לפנות בוקר ״דבי אצלכם?״ בעלי שקם משנתו ענה ״מה פתאום! אתה לא יודע איפה היא?״ אלי סיפר שדבי יצאה שלוש שעות קודם ללוות חברה ולא חזרה. אלי היה על סף היסטריה מרוב דאגה ועמד להתקשר למשטרה. הוא לא יכל לצאת לחפש אחריה כי הילדים היו קטנים.

בעלי התלבש ויצא לדרך. באותם ימים לא היו לנו רכבים ובעלי חיפש את דבי כל הדרך עד לביתם. כשהגיע לביתם, יצא אלי לחפש. בשלב כלשהו דבי חזרה הביתה והופתעה למצוא את גיסה עושה ביבייסיטר על הילדים שלה.

לאחר שגיסה ובעלה סיימו ל״הוכיח״ אותה (בלשון המעטה), הם שאלו לאן היא נעלמה? דבי הסבירה שחשבה שאלי ישן ולכן לא ידאג לה, ולעומת זאת, לחברה שאותה ליוותה היו בעיות שמאוד הטרידו אותה ודבי לא היתה מסוגלת להשאיר אותה בלי לתת לה הזדמנות להתפרק מצערה.

אבל יותר מכל דבי היתה בשבילי האחות שאף פעם לא היתה לי. לא היה דבר שלא שיתפנו אחת את השנייה, התחלקנו בכל, מדברי היום יום ועד הדברים החשובים באמת.

לשתינו היו ניסיונות לא פשוטים בנושא הבאת ילדים לעולם. לפני שנים רבות, כשנולד לי בן, דבי הגיע לבקר אותי בבית חולים. התינוק נולד פג ודבי ניגשה קודם לפגיה כדי לראות אותו. היא בקשה לראות את הבן שלנו והבינה מתוך שיחת האחיות שהילד מאוד חולה. היא הופתעה מאוד ונחרדה.

דבי הגיעה אלי ושאלה אותי בשלווה מדומה אם הכל בסדר עם הילד. עניתי לה שכן, עד כמה שידוע לי, אבל היא ידעה את האמת. כשיצאה החוצה בסוף הביקור, כל הגוף שלה היה מכוסה בפריחה מרוב צער והתרגשות.

ככה היתה דבי בשבילי. יתד בחיי. תמיד שם בשבילי כשם שניסיתי גם אני להיות בשבילה.