בבקשה אל תבטלי, אין לי מושג למי תביאי את זה, זה גם לא משנה. אחר כך תדאגי גם להתקשר לדינה

כילדה וכחברה של בת שבע הייתי מגיעה הרבה לבית שלהם. תמיד ראיתי את דינה שמחה, צוחקת, זורמת, חברה של כולם והכל בקלילות והתייחסות בגובה עיניים.

שנים אחר כך, כשגדלתי, נכנסתי לחנך באולפנה בקריית ארבע בזמן שדינה הייתה שם מחנכת. כשנכנסתי לישיבת מחנכות שמעתי את דינה מעלה שאלות של התלמידות שלה, היא העלתה את השאלות כשאלות שלה, כמשהו שהיא לא מבינה וצריכה חידוד. אני כמחנכת צעירה, שחשבתי שמחנכות צריכות להיות משכמן ומעלה, פתאום ראיתי את הרבנית דינה הגדולה שואלת את השאלות מנקודת מבט של התלמידות. זה מאוד הרשים אותי.

כשהייתי כבר נשואה עם ילדים, ישבתי פעם בגינה יחד עם חברה שארגנה ארוחות ליולדת, החברה סיפרה לי שדינה גם התנדבה להכין אוכל ליולדת, למרות שהיא כבר לא בשלב הזה בחיים, אך הסתבר שלא היה צריך את האוכל באותו יום והחברה התקשרה להורביץ להגיד לדינה שלא תכין.

הרב אלי שענה לטלפון סיפר לחברה שדינה לקחה את ההכנה מאוד ברצינות וכבר יומיים היא חושבת על איזה אוכל להכין והיא כבר התחילה. ״בבקשה אל תבטלי, אין לי מושג למי תביאי את זה, זה גם לא משנה. אחר כך תדאגי גם להתקשר לדינה להגיד לה שזה היה מאוד טעים ומצוין ואני לא יודע מה״.

אני מספרת את זה להראות את האהבה והזוגיות שלהם שהרב אלי עשה הכול מאחורי הקלעים שדינה תשמח ולא תצטער.

שולמית ולדמן