באמצע השיעור דינה אמרה ״אני לא יכולה יותר עם המוסיקה הזאת היא מנגנת את בטהובן והיא עושה טעות״

דינה העבירה שיעורי תורה לדוברי אנגלית, נהניתי מאוד מהדרך בו דינה החייתה את האבות, האימהות והנביאים. דינה נתנה להם ממד עכשווי. כשעיניי נעצמו באמצע הצהריים, קולה הרך והנעים של דינה הרגיעה אותי.

פעם אחת כשישבנו ללמוד תורה בחדר במרכז למוסיקה, ניגנו בחדר הסמוך. למדנו ופתאום באמצע השיעור דינה אמרה ״אני לא יכולה יותר עם המוסיקה הזאת היא מנגנת את בטהובן והיא עושה טעות״. היה לדינה מאוד מאוד קשה מרוב רצון ואכפתיות, היא רצתה לרוץ לחדר השני להראות להם איך צריך לנגן את הדבר הזה.

דינה הייתה חלק טבעי מחיי, לקחתי אותה כמובן מאליו ולא ידעתי שאאבד אותה, את אישיותה הנפלאה את התמימות של ילדה שהיה בה, האמונה בטוב שבאדם, הרגישות לכאב של האחר וההתלהבות שבה דינה השתתפה בשמחה של חברה.

פעם סיפרתי לדינה שילדתי והיא אמרה בהתלהבות ״אוי כמה אני שמחה בשבילך, כמה אני שמחה בשבילך״ היא כל כך התלהבה ואני חשבתי, אני באמת מאוד שמחה, אבל זו לא לידה ראשונה, זה לא שחיכיתי שנים או משהו מיוחד, אבל דינה כל כך התלהבה ואמרה ״אני כל כך שמחה בשבילך״.

ניגנו יחד כל שבוע בתזמורת נשים, לדינה הייתה סבלנות והתמדה עד שזה ייצא נכון. דינה תמיד הייתה מגיעה אחרי ריצה עם הלשון בחוץ וכל פעם עם סיפור אחר, פעם ״עמדתי לצאת ופתאום נחמה הגיעה, הייתי חייבת לדבר איתה״, פעם אחרת ״עכשיו הגעתי מירושלים מהשיעור שהעברתי במדרשת הרובע״, פעם אחרת ״עכשיו הייתי בדיוק חייבת לשוחח עם התלמידה״, פעם אחרת היא הגיעה מיד אחרי שיעור פסנתר שהיא העבירה. התפלאתי, כמה פעולות דינה יכלה לעשות ביום אחד.

כשהיה פיגוע ביום בו נפגשנו בתזמורת, דינה הגיעה נסערת ואמרה ״איך אפשר היום לנגן?״ מישהי ענתה לדינה ״חייבים להמשיך לנגן״ ועכשיו אני שואלת במקומה איך אפשר להמשיך היום לנגן?

כרמלה בן יוסף