לקראת ערב ׳התעוררות׳ לבנות האולפנה במערת המכפלה הייתי במצוקה. זה היה חודש אלול ובאותו שנה הוסיפו באולפנה חידוש שהמחנכת תיתן שיעור לכיתה אחרת.
מאוד מאוד מאוד נלחצתי והסתובבתי בבית כמו סהרורית. לא רק שאני לא מכירה את הבנות ואני לא יודעת מאיפה להתחיל איתם במפגש החד פעמי, לא ידעתי איך אני אעורר אותם? איך אני אזעזע אותם? איך אני אבוא לדבר הזה?
כל היום בלבלתי לבעלי את המוח ואמרתי לו שהוא חייב לעזור לי וקראתי על הרב אריה לוין וניסיתי אבל לא הצלחתי לגבש משהו. בצהריים החלטתי שאלך לישון שיהיה לי כוח להיות ערה בכל אותו הלילה.
ישנתי שינה עמוקה ופתאום, לא חלום, הרגשתי שמסתכלים עלי. הרגשה ממש פיזית שהוציאה אותי מתהומות השינה. אני פותחת את העיניים מתוך ההרגשה הזאת ועל הזרוע שלי, 2 סנטימטר מהאף שלי, היה ג׳וק ענקי, גו׳ק שחור מגעיל, מבריק, עיניים כאלה מבריקות, המחושים כמעט נגעו בי בפנים. זאת הייתה התעוררות!!!
אני נתתי בבית צרחה שחשבו בבית שלפחות חוליית מחבלים חדרה דרך החלון.
ואז כבר היה לי סיפור לספר לכיתה, סיפור על התעוררות. באמת התעוררתי, הלב שלי דפק. לא יכולתי להירגע מזה הרבה זמן, גם עכשיו שאני נזכרת בזה, אני עם צמרמורת, זה היה פשוט מגעיל. מתי נפגשים עם ג׳וק כזה ועוד אני.
יש לי עם הסיפור הזה בעיה. הבעיה שלי איתו שגם התרדמה וגם הבהלה, לפי דעתי, הם שני צדדים של אותו מצב.
אמנם יש התעוררות אבל היא לא התעוררות טובה. איך מנתבים את הבהלה מהתעוררות כזו בצורה נכונה שלא תהיה משתקת?
איך אדם מתעורר טוב? איך מצד אחד לא נישאר בתחושה של קבעון שיגרתי, ומצד שני לא נגיע לבהלה, פחד ודפיקות לב? מהי הדרך להתעורר טוב?
בעיה נוספת שלי עם הסיפור הזה שהוא היה טוב בזמנו לבנות כיתה ט׳, אבל היום יש לנו הרבה ׳ג׳וקים׳, לא חסרים מומנטים של בהלה, אנחנו מסכמים שנה של הרבה רגעים של דפיקות לב, הרבה מפגשים מזעזעים שלא האמנו שנוכל להמשיך הלאה מהם. הבהלה, כמו זו שהעירה אותי, זה לא מה שחסר לנו היום. השאלה מה אנחנו עושים עם התרדמה ומה עושים עם הבהלה?
אני שואלת את עצמי את השאלה הזו הרבה פעמים כבן אדם, כיהודייה, כרעייה, כעקרת בית, כאמא, כמחנכת. איך עושים את המעבר מהשגרה לרגע ההתעוררות וההכרה כך שזה יכנס לתוך הלב בצורה טובה ולא מעוותת.
זאת השאלה שלי.
דינה הורביץ
Comments