אני מתלבטת אם לשאול אותך. האם חוצפה מצדי...?

מכתב שכתבה דינה לחברתה הטובה ציפורה ווייס כשמשפחת וייס עוד גרו באלון מורה. בהמשך הם עברו לקריית ארבע

לציפורה שלום וברכה,

איך שימחת אותי!! כל כך חימם לי את הלב לקבל מכתבך. כל כך מרענן ופשוט בעצם, ויחד עם זה, גילוי של אומץ לב - הרי לא ידעת איך אקבל את זה ומה אחשוב על ה״קרן״ הזה של כנות – משב רוח נעים, נעים. תודה רבה!

אני שמחה שהרגשת נוח אתנו וביקורנו היה יותר מאשר סתם אקט פורמלי של אירוח ״קר״. נדמה לי שגם מצדי היה זה פגישה יוצאת מן הכלל – אני גם יכולה להיות אתך נימוסית ולהישאר מאחורי מסך של נדושות.

באמת קצת התלבטתי עם עצמי על שהשיחה זרמה בקלות והיה כה קולח. אולי תרם לזה הפגישה הקודמת שנקבעה בין אלי לאריה, אבל זה בעצם לא מסביר את עצמו – שאם הבעלים מוצאים שפה משותפת, אז בהכרח גם הנשים.

בעיקר אני חושבת שזה אווירת האירוח שלכם ורצונך, כפי שאת בעצמך הצעת, לא סתם לפגוש, אלא ל״הכיר״ את הזולת, למרות שעבר משותף ורקע משותף אין לנו.

אז שוב תודה כפולה – על האירוח עצמו ובעיקר על הגילוי לב ופריצת המחיצות שבאה לביטוי במכתבך.

ומה שלומכם? אנחנו ברוך השם בסדר, מלבד שפעות והצטננויות מצויות. אני כשלעצמי, למרות שאנחנו כבר בפתח חנוכה, עוד לא מרגישה שהתארגנתי עם תחילת השנה. זה כנראה אופייני לי – לוקח לי הרבה זמן להתרגל לדברים ותמיד רודפת אותי תחושה של זרות מעט, עד שאני מסתגלת לכל הדברים.

תחושת אי ההתארגנות באה לידי ביטוי באי התארגנות בשטח. אני נחנקת מכביסות, או כלים, או בישולים, או תיקונים, ואפילו לא ממש עשיתי את העברה לבגדי חורף (אלי צוחק ומזכיר לי שהחורף עוד מעט נגמר ואם בארונות שלנו לא ממש גמרתי...)

זה לא שאני מצפצפת על כל זה, להיפך, כנראה אני מאוד מעריכה ושואפת לסדר ובעיקר חשוב לי להרגיש ״על הגל״ ושולטת בכל מצב, ולכן התחושה הזאת של ״לא בדיוק בקצב״ כה מציקה לי, או ש... בגלל שאני סוף סוף מתיישבת לכתוב מכתב, אז אני מנצלת מדיום זה לשפוך את ליבי ולעשות הר מכלום. לא יודעת.

את מנגנת? את קוראת? את רוקמת? מאוד רציתי השנה לנגן וללמוד בצורה מסודרת עם מורה (כי אני בעצמי מלמדת ואחרי כשבע שנים של הוראה, הרגשתי מאוד שחיקה וצורך ללמוד בעצמי), אבל הבעיה המוכרת. כסף, כסף... אז אני דוחה.

אני מתלבטת אם לשאול אותך. האם חוצפה מצדי...?

מה דעתך שאצלם קצת מוסיקה שיש לי לחליל צד ופסנתר ואשלח לך, ובצורה בלתי מתחייבת לחלוטין וללא כל ציפיות מופרזות, אלא סתם כך בין חברות (ולא ״למקצוע״), ניקח לנו כמשימה כל אחת, ללמוד את חלקה ופעם ניפגש (אצלנו כנראה בגלל הפסנתר), אולי תבואו לשבת ותגיעו כבר ביום חמישי בערב, או יום שישי בבוקר ונוכל לכיף?

חוצפה? תגידי לי דעתך ותספרי לי מה את עושה ואיך את מעבירה את הזמן (אני כבר מתארת לי - אבל אני מתכוונת לבפנים יותר).

תסלחי לי על האי יכולת לכתוב ולבטא בברור. אשתמש בתירוץ של ״עולה חדשה״.

כל טוב לך! ולשלך

חנוכה שמח

דינה