אני יוצא בעוד כמה דקות לסיור לילה, שמונה שעות בג׳יפ פתוח בכפור ההררי של הר חברון

לארי (אח של אלי) אסתר, צוף, חנני, נופת, דעואל ומיתר (שכחתי מישהו?) שלום וברכה,

קשה להאמין שאתם כבר חצי שנה בחו״ל ...פעמים אין ספור פניתי בדמיוני לדינה ואמרתי: ״קדימה, נוסעים לעיר דוד לבקר את ארי ואסתר ושות׳.

מתוך הזרמת הנפשות והקפה נעסוק בשאלות הגדולות עד השעות הקטנות. נשוחח, נריב, נתווכח ונסכים, נצלול עד לתחתית התהום האין סופי ונפתור את התעלומות הבלתי פתירות ונתקן עולם במלכות שדי (בשלב ראשון) ואם לא, לפחות נשב איזה רגעים עם אחים קרובים. כמים הפנים אל הפנים, ועצם הצוותא ישקיט משהו מהגעש והסער העכור השוטף את חברתנו המיוסרת.

אבל אתם שם, מעבר לים, בעולם אחר. ומאוד אנו משתוקקים לשמוע בפירוט על העובר עליכם, על עבודתכם, הצלחותיכם ואכזבותיכם בקהילה וכמובן כל מה שעובר עליכם כמשפחה.

איינשטיין הרס את המושג הקונבנציונלי של בו זמניות. אין זה מדעי היום לומר שבשעה פלונית קרה דבר פלוני בחברון ובו בזמן דבר אלמוני ביוהנסבורג. אז מה אכפת לי מאיינשטיין? למה אני לא יכול לשבת כאן, במוצב סמוע בדרום הר חברון, בקור מקפיא עצמות של אוהל חדר האוכל (המקום היחידי במוצב שיש שולחן) ולחשוב מה קורה אתכם ברגע זה באפריקה הקיצית?

אבל באמת אי אפשר, או על כל פנים, קשה מאוד. אדם חי במערכת יחסים וקשה לתרגם ממערכת למערכת.

איזו מערכת היא הנורמלית?

של יוהנסבורג הרגועה שבה אנשים מאירים פנים זה לזה, שהחיים מתנהלים על מי מנוחות, בנימוס אנגלו סקי מדופלם, יוהנסבורג הנעימה שבה עוצרים אזרחים פשוטים ברמזור ולוקחים את רכבם, יוהנסבורג של פחד בלילות, של אלימות חמית הולכת וגוברת (אני לא חלילה אנטי חמי) ובני עמנו רואים שם את חייהם ועתידם ועתיד ילדיהם.

או כאן בישראל?

בישראל שלא מסתפקים ברציחת אזרחים פשוטים. ורמזורים? אפילו תמרור עצור אין. חברה שסועה ומפולגת. שנאת אחים. צעקות חרשים. הסתה. קטרוג. רמיסה ברגל גסה של כל נורמה חברתית נאורה. וכאן מקום חיינו ועתידנו ועתיד ילדינו.

אני יושב באפלולית האוהל(נורת גנרטור של 40 וואט) ובקושי רואה את האותיות שאני כותב. ואיך נבחין באותיות האלוקיות הנכתבות ונחקקות באפלולית הגדולה של ימים אלו?

אני יוצא בעוד כמה דקות לסיור לילה, שמונה שעות בג׳יפ פתוח בכפור ההררי של הר חברון (אני במילואים דרך אגב). כשאשוב אמשיך.

כמובן שלא המשכתי וחלפו כמה ימים. בינתיים היה לי יום חופש ודינה ואני נסענו לגבעת חביבה, המתמחה במפגשים ערביים-יהודיים של ניצני שלום, למפגש בין מנהל החינוך של הקיבוץ הארצי ומנהלים ומחנכים שבזרם הדתי-לאומי.

״מפגשים״ זה אופנה חדשה שמתפשטת בעם. מפגשים בין חילוניים ודתיים, ימניים ושמאלניים וכו׳, שתיל רך מאוד של צימאון לאחדות ושלום בית, או אף חרדה מפני מלחמת אחים של ממש.

האם הוא יבול מהזנחה כשזעזוע הרצח יחלוף? האם הוא יכותש עד עפר בקלחת מסע הבחירות הקרב ובא? או שמא יצמח, יתפתח ויצור דפוסים חדשים בחברה? ואיזה דפוסים? על כל פנים נקודת אור מעניינת.

והאמת היא (איזו פתיחה יומרנית) שזוהי תקופה נפלאה מאוד, מלאת עירבוביה ואתגר, עגמת נפש וציפיה. אי אפשר לומר שהחיים קלים, אבל גם אי אפשר לומר שמשעמם.

קשה לבטא את מחשבותי בבהירות, אצרף למכתב זה דברים שכתב אלי סדן (ולא אצרף הערות ביקורת שלי), וגם את ההקדמה לתוכנית חינוכית שאני מנסה לעבד (נראה מה יצא מזה). אנסה בכל אופן להביא איזו המחשה, לתת תמונת מצב.

שכם נמסרה לערבים בבהילות ובחיפזון, תוך כדי שריפת דגלי ישראל, בזיונות לצה״ל וכמעט אסון לחיילות שבטעות נלכדו בבניין הממשל שנמסר לאספסוף צוהל ומתפרע.

ימים ספורים לאחר מכן נמסרה בית לחם והכאב היה גדול עוד יותר. למחרת נסענו לירושלים דרך כביש עוקף (למעשה עוקף עוקף, כי העוקף יושלם רק בקיץ אם ירצה השם) וכל הדרך דינה בכתה ולבי נחמץ בקרבי (בגלל בית לחם, לא בגלל דינה ואולי בעצם בגלל דינה).

ישי, דוד, הצאן, הקדושה הפסטורלית האופפת גבעות רכות בדרך למלכות ישראל, בין הרי חברון להרי ירושלים. והאבל והעלבון, הכעס והיגון, משמשים בערבוביה.

ימים ספורים לאחר מכן דינה נסעה שוב לירושלים, הפעם בטרמפ, הנהג התעקש לנסוע דווקא דרך בית לחם, שנפתחה בינתיים לנוסעים יהודים, כשהאחריות לבטחונם מוטלת על כנופיות המחבלים של הרשות הפלסטינית.

תיאורה של הנסיעה היה מדהים: דגל אש״ף מתנוסס על בניין הממשל, סיורים פלסטינאים ברחובות, עיר חוגגת ושמחה, מקושטת באלפי דגלים (כל הארץ דגלים דגלים) - ופתאום תחושה שלא השתנה כלום, או אולי יותר נורא – גדרות התיל הצה״ליות, חיילנו החמושים, צבא כובש – הסתלקו והכל יותר נורמלי, יותר טבעי ורגוע, ואפילו הפחד הביטחוני איננו (אנחנו מדברים על אשתי היקרה, דינה).

בעצם זה מעולם לא היה אחרת. איזו הצגה עלובה של משחק של ״נדמה לי״.

קשה לי לתאר את תחושותיה של דינה, היא לא חטפה אבן בראש, ולא החליטה להתחרות על מקום ריאלי ברשימת מר״צ. אז מה היא הרגישה? הזיות? דמיונות? אולי. אבל אולי היתה כאן חדירה של אמת יותר בסיסית.

א.ב. יהושע פרסם לפני כמה ימים מאמר ארוך הקורא לדיאלוג עם הדתיים. עכשיו, ששאלת ארץ ישראל השלמה הוכרעה אחת ולתמיד, אחרי הניצחון המוחלט של מחנה השלום והקריסה הגמורה של תיזת ארץ ישראל, אפשר להתפנות לשאלות יותר חשובות.

והאמת היא שאמנם ניצח ״מחנה השלום״ וארץ ישראל נמסרה בפועל לנוכרים, אבל הקרב על ארץ ישראל לא התחיל, למעשה, להחזיק את שכם ובית לחם בתור צבא כובש ובתור עם מבולבל, שלא מבין בעצם מה אנו ומה חיינו ומהי ארצנו זאת – זה לא כיבוש של אמת.

מלחמת ששת הימים היתה פעולה צבאית מזהירה וחשובה, היא שינתה גם את המפה וגם את הלבבות – עד גבול מסוים. תושבי יש״ע והגולן זוהי עובדה חשובה ומשמעותית, אבל גם היא מוגבלת.

כל זמן שניתן לדבר על ערך עם ישראל לחוד וערך ארץ ישראל לחוד, כל זמן שאיש לא מניד עפעף כשמשייכם אותו ל״מחנה הלאומי״ – השונא מוסר הומניזם ושלום, או כשמשייכים אותו ל״מחנה השלום״ – השונא את ארץ ישראל, את הדת ואת הלאומיות, כל זמן שאת מחסום השטחיות לא עברנו - עוד לא כבשנו.

הגלגולים שעוד נתגלגל בדרך אל עצמיותנו הפנימית צפויים לא-ל דעות ואנחנו מדליקים פנסי ערפל במאמץ להאיר כמה מטרים שלפנינו. כל אחד בדרכו.

אבל הדבר העיקרי – החשוב מכל, דור לדור ישבח מעשיך. וביחס לעתיד הנפלא של המשך הדורות לא ניתן אלא לפצות פינו בשיר הודיה בלא סייג ורסן. היופי החן, התבונה והעדר הספקנות של הדור הצעיר (גילאי 2-3 חודשים) מפעימים בעוצמתם ומבשרים מחר מאיר וטוב.

חוויית הסבאות כעובדה וכמשל. מצד אחד מעורבות רגשית ושכלית גמורה בכל נקודת חיים שביצור הרך והעדין (ושמן) הזה, ומצד שני מודעות גמורה שמידת שליטתנו היא מצומצמת ביותר.

אני חייב לסיים ולהתארגן לסיור. גשם זלעפות, רוחות ערים (הלוואי ויירדמו קצת) אפילו קצת ברק ורעם לתבלין. הייתם חושבים שיש הקלות לסבים.

תכתבו! גם אתם ילדים, שלא הספקתי במכתב זה לשאול מה שלומכם ואיך התאקלמתם והאם יש לכם חברים ומה הכי כיף לכם שם ומה הכי ״על הפנים״ שם ואתם כבר יודעים אנגלית? (אני כבר שכחתי).

באהבה

אלי

ביום שישי, יום אחרי החלטת הכנסת ברוב עצום למסור את יהודה ושומרון למחבלים, חשתי תסכול עמוק. אחרי התפילה, ברקע זיקוקי דינור, שמעתי ברדיו את הקריין מודיע שהורד דגל ישראל והונף דגל אש״ף על הממשל, התמוטטי, רגליי לא נשאו אותי, התיישבתי ופרצתי בבכי. בכיתי בלי גבולות, בלי מעצורים, כמו ילד.

ובבכי הזה לא היה כעס על אף אחד ולא היה בי תסכול משום דבר, רק כאב חודר, עמוק, טהור, איום, של אבדן, של אבלות, כמו הכאב שהרגשתי כשנודע לי ששכניי, זוג חמוד (אפי וירון אונגר הי״ד, שגרו קומה מעל, נרצחו ביריות מרכב חולף ב 1999), נרצחו יל ידי מחבלים והשאירו שני ילדים יתומים. והרגשתי מן חלל כזה בלב, כמו התחושה שחשתי כשנרצח ראש הממשלה.

(מתוך שיעור שהעביר ברמת אביב ג׳ בתל אביב)

מכתב לצבא לאחר שחלה בדלקת ריאות בעקבות המילואים בהר חברון

לכבוד קצין שלישות חטיבה

אני אלנתן (אלי) הורביץ חייל בהגמייר של חטיבת יהודה.

לפני מספר שנים לקיתי בפלוריטיס (דלקת קרום הריאה) ואושפזתי בבית חולים במצב קשה למספר שבועות. גם אחרי החלמתי נשארו בעיות קשות בתפקוד הריאות - קשיי נשימה חריפים ועלילות גבוהה מאוד לדלקת ריאות.

אני נמצא בטיפול רצוף של פולמנולוג. לפני כשנתיים בהיותי כמעט בן 48, בקשתי, עייפ המלצת רופאי לגשת לועדה רפואית, אחרי שלקיתי בדלקת ריאות חריפה בעקבות שרות מילואים.

בחורף האחרון נקראתי שוב לשרות מילואים. התיצבתי עם מסמכים רפואיים ומכתב מהרופא המתאר את מצבי, והופנתי לרופא שמיד שחרר אותי מהשירות והמליץ על ועדה רפואית, מכיון שגם לדעתו יש בשירות סיכון מוחשי לבריאותי.

הגשתי את המסמכים הרלבנטים לקצינת הקישור - תוצאות צילום CT המצביע על נזק לריאה, תוצאות תפקודי ריאה המצביעים על תסמונת חסימתית וכן מכתבים מרופאת המשפחה ומרופא פולמנולוג מומחה - שניהם קובעים שאינני כשיר היום לשרת בשמייפ ושזה עלול לסכן ולדרדר את מצבי.

גם בחודשים האחרונים הייתי מרותק לביתי עקב דלקת ריאות שלא הגיבה לטיפול אנטיביוטי רגיל, ועדיין לא הגיעה זימון לועדה רפואית!

…אני מבקש שהעניין יועבר בהקדם לגורם אחראי.

בתודה מראש

אלי הורביץ מ.א. 2085274

נ.ב. עותק של מכתב זח נשלת לנציב קבילות של צהייל