״אני איבדתי חבר, אתה איבדת רב, אבל עם ישראל, כמו כל החברים האלה מתל אביב, איבדו מושיע...

הכרתי את הרב אלי בשבוש בישיבת ״שבי חברון״ נכנסתי לשיעור גמרא שלו. לפי מה שאני זוכר, זה היה מסכת בבא קמא.

היה לרב אלי כשרון, גם מטודי וגם דרמתי מאוד מאוד מיוחד. הרב אלי הציג בפנינו שאלה: ״אתם עכשיו דיינים ובא אליכם מישהו מספר שהבית שלו בוער באש והשכן שלו בכוונה מטמין את כל הכלים שלו. האיש שבא אליכם שואל אתכם כדיינים אם השכן צריך לשלם, לא צריך לשלם?״

כל התלמידים התפלפלו עם הרב אלי, אמרו סברות לכאן, אמרו סברות לשם, והרב אלי דופק על השולחן פתאום ואומר: ״שלא ירבו דיינים כמותכם בישראל. קודם כל רצים לבית של אותו אדם ומכבים את השריפה!״

אני הייתי בהלם, התרגלתי תמיד לסברות למדניות ופתאום אני רואה שבתוך כל הסברות, נכנס משהו מאוד מאוד אנושי, ותוך כדי הלימוד, הגמרא מחנכת אותנו לדרך ארץ קדמה לתורה.

זה היה הרב אלי, כל הזמן התורה הייתה תורת חיים.

תוך כדי השיעורים בגמרא, באמונה, היה משתף אותנו עם סיפורים מהמשפחה והיה משלב אותנו עם הרבה תובנות של מוסר ודרך ארץ והתורה והחיים היו תמיד בחוברת אחת.

הוא היה ממלא את החיים בתורה, בחדשנות, מלא בעומק, אבל גם מלא בכוחות חיים.

הרב אלי אהב להתעסק הרבה בנגרות ולהתעסק בצמחייה. ואוהב את החיים.

״אני איבדתי חבר, אתה איבדת רב, אבל עם ישראל, כמו כל החברים האלה מתל אביב, איבדו מושיע שהיה יכול לקחת את כולנו למקום גדול של תורת חיים״

זכיתי להתלוות לרב אלי בתל אביב, הרב היה מגיע כל שבוע למפגש עם קבוצת חילוניים והם תמיד היו נקסמים מרוחב הדעת והטוב לב שלו. תמיד הם אמרו לו: ״אתה לא כמו כל הקיצונים האלה, לא כמו כל הפנטים האלה״. הרב אלי תמיד היה עונה: ״לא לא פנט, אני קיצוני, אני קיצוני באהבת ישראל, אני קיצוני באהבת ארץ ישראל, אני קיצוני באהבת הבריות״. באמת הוא היה חד מאוד ומלא.

כשנודע על הירצחם של הרב אלי והרבנית דינה, שתמיד תמיד היו ביחד ותמיד ראו אצליהם זוגיות אדירה, אמר לי הרב חיים גנץ ״אני איבדתי חבר, אתה איבדת רב, אבל עם ישראל, כמו כל החברים האלה מתל אביב, איבדו מושיע שהיה יכול לקחת את כולנו למקום גדול של תורת חיים״.

נקווה שדרך התורת חיים שלו תמשיך.

דוד טורנר