אנחנו זוכים לחיות בתקופה של פילוג וקיטוב בעם וטוב לנו ומתוק לנו שנרגיש את הזעזועים העוברים על האומה.

הרב אלי הורביץ

יש עמים שחוגגים את עצמאותם במשתאות שכר ובזיקוקי דינור, אף אנו חוגגים בשמחה את עצמאותנו, אבל אצלנו יום העצמאות מחובר עם יום הזיכרון לחללי צה״ל וכשעוד לא פג טעם יום השואה.

זה לא בדיוק משואה לתקומה, אלא באים כאחד - השואה היא קץ הגלות! כי מה היא גלות אם לא הריסת הצורה הציבורית שלנו בפועל, ברוח ובנפש?!

יום העצמאות והימים שקודמים לו, יום השואה ויום הזיכרון, סגולת הימים הללו זה להשתחרר ממעגל הקסמים של החשבונות הפרטיים. לזכור, להתקשר, להיבלע ולהזרם. דומיה ודמעות. ומשנה לשנה הדמעות זורמות יותר בטבעיות.

בזמן שעמדתי במערת המכפלה, בטקס של סיום יום הזיכרון והתחלת יום העצמאות, היכן שסיפורנו כעם התחיל, ברגע קשה מאוד שקשה לתאר, רגע שבו זוכרים את אלו שמסרו נפשם ואלו שנרצחו בגלל היותם יהודים - באותו טקס חשבתי על זוג השכנים שלנו הצעירים שנרצחו מיריות מחבלים על רכבם, חשבתי על חבר שלי שנרצח יחד עם בנו... נזכרים באלפים הרבים של הנרצחים, ובאותו זמן הדגל מורם על מערת המכפלה וחשים את היותנו עם חופשי בארצנו אחרי 2,000 שנות גלות.

באותו רגע חד של המעבר, חשבתי על יום ההולדת של המדינה. על מה השמחה? מה הערך? מה המשמעות של מדינת ישראל?

כמו בחשבון הפרטי שאדם עושה ביום הולדתו, חשבון על חייו והאם הוא ניצל את הפוטנציאל שהקדוש ברוך הוא נתן לו. חשבון שאדם מברר לעצמו, מי אני? למה אני שייך? לאן אני הולך?, כך גם יום הולדת של מדינה זהו זמן של חשבון נפש ציבורי של עם ישראל.

יום הזיכרון ויום העצמאות זהו ״יומא אריכתא״. אין ה׳ באייר בלי ד׳ באייר. קדושת יום העצמאות מתרוממת אל מעבר למילים בזכות רוח הדבקות וקרבת ה׳ שמתגלה בפועל במסירות הנפש וקרבן הציבור שאנחנו מציינים ביום הזיכרון לזכור את חלק מאתנו ששב אל מקורו. על ידי אותה דבקות מתברר לנו ערך החיים הציבוריים שלנו, שהכל שייך לקדושה עליונה. זהו יסוד גדול.

אנחנו זוכים לחיות בתוך תקופה של פילוג וקיטוב בעם. וטוב לנו ומתוק לנו שנרגיש את הזעזועים העוברים על האומה. אין שני עמים.

אנחנו זוכים לקבל עלינו את קדושת חג העצמאות בחברון, ערש לאומנו וערש מלכותנו. אנחנו זוכים לקבל עלינו את קדושת החג באמצע האינתיפאדה – התנערות לאומית של ערביי האזור. אנחנו זוכים לחיות בתוך תקופה של פילוג וקיטוב בעם. האינתיפאדה לא נעימה, הקיטוב והקרע עוד פחות נעים, וטוב לנו ומתוק לנו שנרגיש את הזעזועים העוברים על האומה, לא כעלה נדף ברוח. נראה את האומה האחת מיוסרת בתוך עצמה. אין שני עמים.

יום העצמאות זוהי קדושה נצחית השייכת לעצמיותנו הפנימית, לשמו של משיח שקדם לעולם. השמחה והכבוד ביום העצמאות גדולים מאוד, אבל גם רציניים וחשובים מאוד. מה פרוש להיות עם ישראל עצמאי שאחרי דורות של פיזור בגלות, אנחנו מתקבצים בפעם השלישית והאחרונה אל מקומנו?!

הציונות זאת לא תופעה מודרנית המקבילה ללאומיות רגילה, יש כאן גבורה ומסירות נפש ישראלית מיוחדת של חלוצי היישוב שמבוססת על משהו פנימי עמוק.

השמחה היא שמחה של מצווה כי נצטווינו לרשת את הארץ ולא לעוזבה. פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל החלומות בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים. כי החלום שיוצא מעומק הקודש, מעומק התורה – הוא המציאות. הגעגועים בגלות לקדושה, זה ראשית הציונות. תלמידי הגר״א. תנועת התחיה זה הפיכתם של החזיונות הרוחניים למציאות. זאת מהפכה רוחנית. זה קודם כל ההבנה שגאולה זה דרך הטבע, ומתוך כך מתחדשת הכרת האחדות הלאומית קשר של עם בארצו ואז מתבררים גדרי הממלכתיות.

מה שהניע את הרצל, זה ראיית הסבל, הוא נתן עינו וליבו לצרת אחיו. הכבוד הלאומי והאנושי המושפל, ההתדרדרות המוסרית, המועקה הדתית (אף על פי שלא היה אכפת לו מהדת בעצמו) הניעו את אופניו.

קמנו ונהיינו לעם - זו שמחה פשוטה וטבעית, שכל העם שותף בה, אבל הקדושה שבשמחה שייכת להכרה של מה משמעות היותנו לעם.

הרבה משמעויות יש ליום העצמאות – משמעות דתית, לאומית, גוש עציון, חלוצי חדרה. יש משמעות של מקלט בטוח, מקום לגדל את המשפחה בחופשיות וכו׳ וכו׳. כמספר היהודים, כך מספר המשמעויות ליום הזה. אין בכוונתי להרחיב בסיפורי גבורה של מגני גוש עציון ותל חי, גם לא על מסירות הנפש של מייבשי הביצות ולא על האידיאליסטים מייסדי פתח תקווה, שעשו גן פורח ממקום שהוועידה האנגלית החליטה שאי אפשר לגדל בו דבר. בכדי להבין את המשמעות ״עצמאות״ במובן הרחב, צריך קודם כל להגדיר מה זה ״עצמאות״?!

עצמאות זהו שחרור, חופש מהשפעות זרות, משעבוד גופני ותרבותי, להיות עצמנו לחשוף את הזהות העצמית של מציאותנו. היום זה באופנה שכל אחד מחפש את הזהות שלו. זה צודק וישר שאדם יכיר מי הוא, אבל זה לא כל כך פשוט. גם בחיפוש הזהות של האדם הפרטי וגם בהבנת הזהות של אומה, יש צורך להכיר מראשית עד אחרית, ולזה יש חשיבות גדולה ביום הזה שאנחנו חוגגים את עצמאותנו.

בעם ישראל הזהות היחידית של כל אדם ואדם קשורה קשר הדוק עם הזהות של האומה, ולכן הדרך הבלעדית שאדם יהודי יגלה את עצמו, זה דרך לימוד מציאותנו הכללית כעם, אבל בכדי לעשות זאת, צריך ללמוד את כל ההיסטוריה של ישראל ואת כל התורה כולה.

יום העצמאות הוא יום המסמן את אחדות העם בהסכמתו הפנימית. לא היה מועיל להכריז על הקמת המדינה, אם אין נשק, אבל כשיש את ההסכמה הפנימית ועוז הרוח המבוטא דרך השלטון, זאת לידת המדינה וזה קיום המצווה וזה יסוד הגאולה. מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. זהו אושר גדול ודאי ומוחלט כמו זמן חירותנו.

בפסח נולדה האומה וביום העצמאות נולדה המדינה

קדושת זמן עצמאותנו, זה אותו עניין עם זמן חירותנו, יש גאל ישראל ויש גואל ישראל. בפסח נולדה האומה וביום העצמאות נולדה המדינה. כשמגיע חג הפסח הסכר נפרץ ואור גדול שופע עלינו ומקדש אותנו בקדושת החירות הקיימת תמיד. לא פחות מזה קדושת הזמן של יום העצמאות, אף על פי שזו קדושה שנתגלתה לא מזמן, וזה לא משנה גם שקדושת פסח היא מדאורייתא וקדושת יום העצמאות זה מדרבנן. מזמן חרותנו לזמן עצמאותנו ועד לחרות על הלוחות של זמן מתן תורתנו, מקשה של חירות, עם מוקדים מיוחדים מדאורייתא ומדרבנן.

ישראל מקדשים את הזמנים וחושפים את הארות הנצח המתנוצצות. תווים שונים מתנגנים על מיתרי נפשנו, הדגשים שונים, גאולה ראשונה וגאולה אחרונה, ניסוח טבעת חיפזון וקמעא קמעא, השווה והשונה, ובעיקר הרצף שבכל, כמו חלקי סימפוניה שונים. אבל כמו שאין משמעות לזמן חרותנו בלי חרות על הלוחות, כך אין משמעות ליום העצמאות בלי יום ירושלים. בלי הגילוי של הנשמה.

כל התסבוכת במעבר בין ד׳ לה׳ באייר – בגלל שלא מחוברים לכ״ח באייר.

הקדושה היא הוויה אלוקית שקדמה גם ליציאת מצרים וגם לה׳ באייר תש״ח. הקדושה קבועה וקיימת מימות עולם ויש רגע מסוים בהיסטוריה שהקדושה הזו בוקעת ועולה, ומאותו רגע, בכוח בית דין והתורה של ישראל לקדשם.

קדושת יום העצמאות נמשכת מאותו ריח גן עדן של קדושת חירות פסח

בכל שנה ושנה אנחנו זוכים לחוות את הקדושה הזו. קדושת יום העצמאות נמשכת מאותו ריח גן עדן של קדושת חירות פסח, למרות שיש הבדלים גדולים. דווקא מה שחסר בפסח, זה מה שהולך ונשלם ביום העצמאות. זו גאולה אחת שאינה פוסקת, היא עוברת מגאולת החיפזון של יציאת מצרים, הניסית, הסותרת את הטבע, שכל עולם הטבע והחיים הריאליים נעמדים דום, נכנעים מפני הדר גאון ה׳, ועד התחנה האחרונה, שזו הגאולה הטבעית האיטית, קמעא קמעא, שלב אחרי שלב, הגאולה המתיישבת בתוך טבע האדם, העמים והעולם.

עולם הנס אינו הורס את הטבע, אלא פועל בתוך המערכות הטבעיות לרומם עד שיהיו אף הם שותפים במהלכי הגאולה. התכלית של יציאת מצרים זה ״והבאתי אתכם״ – ״והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה״. האמת היא שהדברים האלה רמוזים גם בגאולתנו הראשונה, ביום שביעי של פסח, שהוא יום שבתון ללא כל הוראה מיוחדת ומפורשת, אלא שמתורה שבעל פה אנחנו לומדים ששביעי של פסח זהו יום קריעת ים סוף.

מי שלא עסוק בסוגיות האלו כל השנה, מגיע ליום העצמאות והיום הזה לא אומר לו שום דבר. מה זה יום העצמאות? דבר מאוד מוזר, יום שהכרזנו על מדינה חילונית, מדינה מסובכת.

הייתי פעם בחנות ספרים והיה שם שבועון אמריקאי ״ניוזוויק״, האישה שהייתה לפני בתור אמרה למוכרת ״זה לא מהשבוע, זה מלפני כמה שבועות״. המוכרת השיבה שהם עדיין מוכרים את השבועון הישן כי יש לו ביקוש מיוחד. הביקוש היה כי העיתון הוקדש להספד של מדינת ישראל. לקחתי את העיתון לראות, היה שם תיאור מפורט על איך שכל הישגיה של המדינה הישראלית קורסות. פורסם שם גם סקר בין אמריקאים שמראה שרק 28% מאמינים שישראל תהיה עדיין קיימת בעוד חמישים שנה.

מי שכן עוסק בבירור משמעות יום העצמאות כל השנה, אז כשמגיעים ליום העצמאות, לפי עומק העיון שלמדנו, מגיעים לגובה אחר שמתוכו אנחנו מסוגלים לכוון ולפענח, כל אחד לפי רמתו, את רוח העצמאות, כפי שנסיבות הטבע מפעילות. כפי שגאולה קמעא קמעה מפעילה. לראות איך הרוח הזו עושה דרכה גם בתוך העם. על פי זה אדם יגיע למוסכמות שזו האמת שלו, ועל פי זה הוא ימשיך אל היעד.

הלימוד והבירור הזה נותן הרבה כוח ועוצמה. למלחמות יש רז. להבין שהטוב של המלחמה זה חשיפת אור הקודש, זה דבר מאוד קשה. אפשר לעורר לגבורת המלחמה ולתעצומות מסירות הנפש של המלחמה בהרבה מאוד סגנונות, אבל להבין שהרז הפנימי של המלחמה, זה לתת מקום להארה של התוכן האלוקי - זה שייך לקדושת ה׳ באייר בכלל, ובאופן מיוחד לשנה זו, שהיא שנה של מלחמה בפועל.

האבות המייסדים של הציונות, הייתה להם מחאה נמרצת נגד הקדושה הגלותית, הם דימו לעצמם שצריך להיווצר טיפוס יהודי ישראלי חדש. חסון, גיבור. הם ראו ברוחם טיפוס כזה מתוך חיקוי של טיפוסים שהם ראו בסביבתם הנכרית. הם פזלו אל העולם הנכרי. זה זיוף איום ונורא, אלא שככל שהזיוף והשקר שבזה הגיע לפשיטת רגל והתגלתה החולשה של הגבורה החיצונית הזו, אז יש נטייה לשוב אל הסגנון שטרם התחייה הלאומית, תורה בלי לאומיות. לשיטתם של אלו, הימים הראשונים בגלות היו יותר טובים מהמצב כיום. היה שם בית אב, היו משפחות, הייתה המשכה של תורה וניכרה היהדות שבנו.

לעמוד יחד עם כל ישראל בצער ובכאב הייסורים והשכול, זה עיקר תענוג החיים – להשתתף איש בצרת אחיו

היום יש מגמה כזו לבטל את הלאומיות. אפשר להדליק את הרדיו ולמצוא הרבה תחנות כאלו כמו ״קול האמת״ וכו׳. אדם העסוק רק בלימוד תורה בלי להיות מחובר ללאומיות. לא עם, לא עצמאות, לא מאבק מדיני, לא מצוות ישוב ארץ ישראל. שוקדים בבניין שיעור תורה, אין שום דבר אחר בעולמם. כמובן, גם לא צבא. אם רק היו מפנים שעה ביום ללימוד לאומיות, כלומר לימוד אמונה וסגולת ישראל וארץ ישראל, אז כשקורים דברים גדולים לעם ישראל, אדם כזה היה מרגיש תחושה של רוממות גדולה. הודו לה׳ כי טוב. וכשיש ייסורים, אני לא מתכוון לפיגוע, בפיגוע אפשר שכל אדם ירגיש שהלב שותת דם, בסדר.. אבל מי שכל עולמו זה רק התורה בלי הלאומיות לא יחוש חיבור כשמשפילים את האומה.

פעם ביקרתי באיזה ישיבה חצי חרדית ובדיוק ישבו ודנו שם, מה דינה של הצפירה של יום הזיכרון? לקום בצפירה או לא לקום? אני הייתי שם ׳אאוטסיידר׳ והקשבתי. זה רציני, זה שתי דקות של ביטול תורה. בסוף החליטו שם שהם יעמדו, אבל לא יפסיקו ללמוד. ילמדו בשקט. אחר כך ניגש אלי אחד מהם ושאל את דעתי. השבתי: ״אני כל כך מרחם עליכם, אתם לא יודעים איזה תענוג אתם מפסידים! את התענוג הזה לעמוד יחד עם כל ישראל. את התענוג של הצער, של הכאב, של הייסורים שאי אפשר ללמוד ואי אפשר שלא להיות בתוך הכאב והשכול, ובתוך מסירות הנפש וחירוף הנפש זה עיקר החיים, זה תענוג החיים – להשתתף איש בצרת אחיו״.

מי שלא לומד לאומיות, מי שבשבילו מדינת ישראל לא מעלה ולא מוריד, מי שבשבילו ה׳ באייר זה יום רגיל שאפשר להגיד בו תחנון ובוודאי שלא יאמר הלל, אדם כזה... זה לא פשוט. עובדה שזה יותר קשה, להיות בקי בש״ס ובפוסקים ובכל התורה כולה. אני חושב שבעצם יש תביעה לאדם חדש. זה מבחן של דורות, לא של שנה או של דור אחד, אבל זה משמעותי לכל אחד ואחד מאתנו. הטיפוס החדש זה אדם החי חיים מלאי אחידות, כששני הזרמים מתרוממים בקרבו. כלומר ששקידה מוחלטת בתורה וידיעת התורה ומילוי התורה, לא סותר גם את היציאה לקרב. זה עולה בקנה אחד עם כל הדבקות, הדאגה, הציפייה והחיים. לפעמים צריך לצאת לקרב ולפעמים צריך לקחת ספר תהילים ולשפוך את הלב על נשמתם של ישראל. שני הדברים לא סותרים.

בשבעת הימים האחרונים נפגשתי עם כמה תלמידי חכמים חשובים ואנשי תורה שלמדתי אתם בעבר וזה היה מאוד מעניין הקושי הזה, שמצד אחד יש עולם של תורה קדוש, ומצד שני יש עולם של קודש קודשים של עשייה צבאית. ההרמוניה הזאת, היכולת להתהלך בתוך המציאות הקשה מאוד ולהיות ברום קדושת התורה ולהיות מלא בערכים באור ובתוכן של המוסר האלוקי, זה מצריך טיפוס חדש, זה לא דבר פשוט. זה הולך ונוצר. קדושת יום העצמאות חושפת את התביעה הזו בדורנו, שנתמלא לפי המידה שאנחנו מפנימים את הסוגיות התורניות הלאומיות שלנו.