אחרי הרצח של רמי חבה, הנער מאלון מורה שנחטף ונרצח, הייתה תסיסה גדולה. בכיתה של הבן שלי, כיתה ה׳, שוחחו על זה כמה ימים, כל המורים דיברו עם התלמידים ונתנו להם לבטא את רגשותיהם.
בחוג ״כתבים צעירים״ שבני השתתף בהדרכת הסופרת נעמי פרנקל, בקשו מהילדים לכתוב. כל אחד כתב חיבור שהתפרסם אחר כך בעיתון ״ענבל״ בקרית ארבע. (דיוק הפרטים הם שלי, צבי הבן) נהניתי מאוד מכישרון הביטוי של בני, לא ידעתי שהוא כל כך מוכשר בביטוי, אבל מהתוכן של הדברים הייתי מזועזע כולי.
הבן שלי התחיל את המאמר עם רגש, עם זה שהוא זוכר את הילד מביקורים שלו באלון מורה ושהוא שיחק איתו פעם. הרגשה ככה נוראה. לאט לאט, כמו כדור שלג, המאמר ממשיך עם זה שצריך לעשות דין עם הרוצחים והמשפט האחרון היה שכמו שהגרמנים עשו לנו, כך אנחנו צריכים להיות עם הערבים.
אמרתי לבן שלי תוריד את זה מהר. זה לחם בשביל התקשורת לפרסם שכך כתב ילד מקרית ארבע. זה גם נורא ואיום, אבל באמת מתוך סערת הרגשות קשה לא לחשוב דברים כאלה ולא לחוש את זה.
כל זה אחרי שאני משתדל... טוב אולי זה לא ראיה כי אולי אני מחנך גרוע, אבל בכל זאת, אני נותן דוגמה שעם כל המאמצים שלי בבית להפריד מאוד מאוד ולהסביר שלא כל הערבים רעים, יש מחבלים וצריכים לעשות איתם דין, אבל יש גם ערבים פשוטים ופה בחברון, שזה לא עיר שמפורסמת באהבת ישראל מבחינת האוכלוסייה הערבית, ובכל זאת אני רואה ויודע שהרוב הם לא שונאי ישראל.
אני לא מאורה בחיי הקהילה הערבית בחברון, אבל רואים שיש שונאי ישראל ויש הרבה הרבה הרבה ערבים פשוטים שבאמת כל מה שהם רוצים זה שלא יהיה עוצר, על מנת שהם יוכלו למכור את הסחורה שלהם וללכת לבית למשפחה שלהם, לטלוויזיה שלהם. זה עם מאוד משפחתי. הם לא לאומניים מטבעם.
אבל אחרי כל המאמץ הפשוט הזה, להבחין את ההבחנות הפשוטות האלה, בכל זאת מתוך סערת הרגשות זה דבר שמאוד קשה לחנך להבין אותו, בייחוד כמו במצבי מתח.
בכלל, בעם ישראל היום אפשר להגזים גם לצד השני כמו משוגעים. יש משוגעים שכל פעם שיש פיגוע, מרחמים על הערבים המסכנים. יש גם תגובה כזאתי מתוך ההתנכרות מהעם ומהתחושות של העם.
קשה להעמיד את הדמות של יהודה. זה קשה אבל במידה מסוימת צריך להאיר את זה, כשמלמדים ילדים צריך קצת לפתח את זה. צריכים כל הזמן להשתדל לא בעצבנות, לא בעימות עם הילדים, אבל לטפטף תמיד את אהבת האדם ואהבת כל האדם. גם אהבת הגויים כולם.
אני לא התעצבנתי על הבן שלי יותר מידי אחרי המאמר הזה כי אני מבין את זה, אין לו את השיקול דעת הזה, הוא גם נמצא באווירה התוססת. זאת התגובה ה׳כאילו׳ אינסטינקטיבית. אני לא נלחם חזיתית, רק בינינו במשפחה אני מדבר על זה.
כשהילד מתחיל עם שנאת הערבים קשה לו לשמוע דבר כזה, לעומת זאת צריך להרבות מאוד באהבת כל האדם.
הרב אלי הורביץ
הדרכת מלמדים באלון מורה
Kommentarer