אמרת לי לא להגיד את זה לדינה כי היא בטח תתעצב לשמוע שנפל העץ

הרב מישאל רובין

ר"מ בישיבת שבי חברון

הרב אלי אנחנו למדנו הרבה יחד, שעות של לימוד משותף, למדנו יחד תורת חיים ולא למדתי מעולם איך להספיד אותך, איך להספיד אותכם ולא למדתי להספיד בכלל.

בתקופות קשות של הפיגועים הייתי שואל אותך בבוקר: איך אפשר להמשיך קדימה. ותמיד עִם החיוך האופיני לך היית אומר: ממשיכים וגם כואבים עִם עם ישראל, לכאוב את הכאב הגדול של עם ישראל. והיום אתה לא אתנו, אתם לא אתנו כדי לכאוב את הכאב הנורא.

השם לוקח את הטובים, את הטובים ביותר. כל כך הרבה אנשים תלויים וקשורים ברב אלי ודינה. הבית מדרש כאן, בתי מדרש ברחבי הארץ ומשפחות רבות תלמידים ותלמידות שראו בכם את הדמות בה' הידיעה. ברגע ששמעתי על הבשורה הנוראה ראיתי לנגד עיני כל כך הרבה אנשים הקשורים אליכם, כל כך הרבה מעגלים.

תמכתם בכל כך הרבה אנשים.

השם רוצה אתכם קרוב, אבל מה איתנו? אנחנו שנשארים בלי דמויות מלאות הוד שהתהלכו בתוכנו, איך נוכל להרים את המבט ולהתקדם הלאה בלעדיכם?

אינני ראוי לומר דברי הספד, באתי היום כדי להיפרד מחבר קרוב, מאח גדול, מרב. אִבדתי בפתע פתאם חבר, חברותא, קשר חי עם תורה, תורת חיים.

הבוקר כשנכנסתי להיכל הישיבה לא יכולתי להסתכל שמאלה למקום שלך, לא רציתי לראות את הספרים שלך, את הגמרא עם ההארות הרבות שרשמת לפני שנים בלימוד אצל הרב מרדכי, את הקלסרים המסודרים והגדושים משיעורים שהכנת. לא יכולתי להסתכל על החלל שנוצר, יכולתי להסתכל רק ימינה. לא יכולתי לא לראות אותך ואת מאור הפנים שלך, את החיוך, את החיים!

אתמול במוצאי שבת קודש הלכתי לראות את הבית, לראות את הפינה בה למדנו.

בפעם האחרונה שלמדנו זה היה בשלג, באתי אליכם וספרתי לך שנפל עץ גדול ליד ביתכם, ואז אמרת לי לא להגיד את זה לדינה כי היא בטח תתעצב לשמוע שנפל העץ. ואנחנו עכשיו, בוכים שנפלו ונעקרו לנו שני עצים גדולים וחזקים, עצים מלאי פרחים, מלאי ענפים, מלאי פירות, מלאי ענווה ומלא חיים.

אני נפרד מכם בכאב גדול מאד. תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים.