לשושנה ונחום וכל המשפחה,
כבר שבוע כמעט אני כותבת לכם בראש שלי כל מיני ניסוחים של מכתב תודה.
לדאבוני או לשמחתי עוד לא השתחררנו (לפחות אני לא!) מהאווירה וההנאה של החופש וזה יוצר מציאות סותרת – היום יום, בית ספר, שיגרה, עבודות הבית, הכנות ללימוד וכו׳ וכו׳ נראים לי כחלום, ולעומת זה החופש, הבריכה, הירוק, העצלנות – בקיצור, נראים לי כמציאות. מתי אתפקח??
ובינתיים אני מאוד נהנית! ורק מקווה שההנאה שלנו לא באה על חשבונכם ושלא גרמנו לכם יותר מידי טרחה, רעש, עייפות, פירוק הבית וכו׳.
הילדים אין מה לדבר שהתמוגגו ועוד מתמוגגים מזיכרונות הביקור אצלכם. צבי, כפי שכל כך אופייני לו, מיד למחרת הוציא ממגירת הנעליים (ומכל מיני מקומות אחרים) את כל הנעליים שנמצאים בבית ובמשך יום שלם הוא והילדות הקטנות שיחקו את כל מכלול המשחקים הקשורים בנעליים, החל מייצורם והרכבתם, הדבקת הסוליות בפנים (הם גזרו מבריסטול), קשירת השרוכים, אריזתם בקופסאות ... ועד למדידה ומכירה במעין חנות נעליים זוטא שהם הקימו בחדר שלו.
זה היה יום אחד, ומאז (חוץ משבת) הוא והקטנות מסתובבות בחולצות ישנות של אלי ומבלים את כל זמנם ב- צביעה! צבעי גואש, צבעי אצבע ובעיקר צבעי מים. ואיזה תפוקה! (אין לי עוד איפה לתלות).
בת שבע, כמובן, יותר מידי sophisticate בשביל ״משחקים״ כאלה והיא יותר מבטא את הדברים בשיחות עם חברותיה, איך שהיא הולכת לגור בקיבוץ – רעיון השוויון מושך אותה וגם האידאולוגיה שהקיבוץ מספק את כל הצרכים של חבריו. שני, לעומת זה, אמרה לה שהיא מקנא בה קצת והיתה רוצה לעשות בייביסיטר בשביל להרוויח כסף. הדשא תמיד ירוק.
אלי, במיוחד, ראיתי שנהנה, עברו שלוש שנים מאז שהיינו בחולתה והוא בינתיים הגיע למן נקודת בשלות שלא היתה בו קודם. זה....... (אין את ההמשך).
דינה
Comments