בשבילי הם היו אנשים שיכלו להבין אותי בכל הרבדים.
מהרקע הרחוק מאיפה שבאנו, מהצדדים השטותיים של התחביבים (תמיד קנאתי ביכולת שלו להיות נגר) והמוסיקות שאהבנו ועד הדברים הרציניים של השאיפות הרוחניות.
יום אחד, בזמן שלמדתי ב׳עטרת כהנים׳ וגרנו בקרית משה, עברתי דרך המדרחוב של ירושלים, וראיתי איש עם לוח שח מט, חצי שקל למשחק, ואם אתה מנצח אתה יכול להמשיך לשחק.
שמתי חצי שקל והתחלתי לשחק עם האלוף שב"ה הוא לא היה כזה אלוף (פחדתי שיגידו איזה חילול ה' שבייניש מפסיד...).
אני ממש מרוכז במשחק, ואז אני שומע את הקול המתוק והנעים של אלי צוחק ואומר: "אה אילו היתה לנו מצלמה, נכון דינה? היינו יכולים לסחוט ממנו איזה 100 שקל" ואני מרים את העיניים ורואה אותם צוחקים על זה שתפשו אותי משחק שח.
כמה שנים אחר כך החזרתי להם, כשהם באו אלינו כשגרנו באילת, בחנוכה. הם באו עם סירה מתנפחת, היה ממש קר, אבל הם נכנסו עם הילדים שלנו ושלהם. הרב אלי נכנס למים בבגד ים, ועמדתי שם עם מצלמה וצילמתי ואמרתי: "אם לא תתן לי כך וכך, אני הולך ומוכר את התמונה ב׳שבי חברון׳..." והוא צוחק וצוחק ככה צחוק גדול כמו שהיה צוחק מכל הלב, ואומר: "תמכור תמכור, גם אני אקנה..."
הרב דוד בן מאיר
Comments