צעקו עליי ונורית המקרר נשארה דולקת כל השבת

מכתבים שכתבה דבי לאלי בתקופת סיום שנת הלימודים הראשונה בישראל ובעת ששבה לביקור בבית הוריה באמריקה. המכתבים שלה נשלחו לאחר שקיבלה מאלי מכתבים שבו הוא דואג ליהדותה בגולה (מתורגם)

4 באוגסט 1972

אלי, אני לא יכולה לסבול את זה יותר. במשך 24 השעות האחרונות, לא הצלחתי לחשוב או להתרכז בשום דבר אחר. אני לא יודעת מה לעשות. כדי להמשיך בתשובתי למכתבך בן 15 העמודים ועוד 4 שקיבלתי היום?! שנכתבו גם הם בזמן שכתבת את המכתב בן 15 העמודים. הו, לא משנה, אני אפילו לא יכולה לכתוב משפט אחד יותר. הבכי מטשטש את הראייה שלי ואני לא מאמינה.

אני מניחה שאני צריכה להתנצל על המכתב שלי מראש - תקרא לזה אי שפיות זמנית (או להיפך). אני לא יכולה לסבול יותר, אלי, באמת, אני לא יכולה. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני - אני לא מבינה אותך בכלל. למה אתה מצפה? אני מנסה ואני לומדת ומחפשת לראות מה היהדות דורשת, אבל אותך אני לא מבינה.

תשכח מזה אלי, זה ערב שבת ואני שונאת את זה - הלוואי שזה לא היה שבת בקרוב. אלי, מה אתה רוצה? אל תגיד לי חז״ל עכשיו, אני מכירה את דברי חז״ל ואני עובדת על עצמי ושופטת את עצמי, אבל עכשיו אני רוצה לדעת מה אתה רוצה להכיר (אתה?) אותי, ולדעת איך אני מנסה.. - אוי אני חייבת ללכת. אני שונאת בשר, אבל אוכל. שתהיה לך שבת שלום - הייתי ממלאת את הדף, אבל צועקים עליי שאני לא באה. טובי [חברתה של דבי ואחותו של אלי שבאה להיות עם דבי באמריקה] חולה, עדיין. ביי

אוהבת,

דבי

6 באוגוסט 1972 כ״ז אב תשל״ב

אלי היקר ביותר, איבדתי את המצב רוח. יום שישי היה יום קשה מאוד בגלל הקשיים עם שבת, וטובי הרגישה נורא והיא הרגישה שהיא הסיבה לכל העימותים שהועלו, ואני הרגשתי חולה ופרועה כל היום בגלל המכתבים שלך, ואמא שלי התעצבנה על משהו אחר, ושבת לא הייתה נעימה או שמחה במיוחד.

מכיוון שטובי עדיין חולה אז נשארנו כאן לשבת - פעם ראשונה. בדרך כלל אנחנו מבלים את כל היום אצל רודה. זה שנשארנו בבית גרם לכמה בעיות עם אמא שלי - היא מעולם לא שמעה את כל דיוקי הכשרות והתעצבנה למדי כשאמרתי לה שטובי לא תאכל את מרק העוף שלה, אלא אם כן היא תבשל אותו עמוק ובצורה מסוימת. בסוף היא התחשבה והסכימה, אבל זה בא במחיר מאוד קשה וכואב של תלונות על חוסר ההתחשבות והאנוכיות שלי, שלא עזרתי לה - מה שלא היה קשור לחלוטין לנושא.

אמא שלי סירבה לכבות את האור במקרר - אני כמובן לא פתחתי אותו, או השתמשתי בכל דבר שיצא ממנו בשבת. זה אף פעם לא היה כל כך קשה כמו עכשיו, מכיוון שרק לעתים רחוקות הייתי בבית בשבת, אבל רצינו גם שתייה קרה וקרח בשביל לעזור לטובי. לעולם לא תבין איזו נקודה כואבת זה האור במקרר.

אחר כך שמעתי את אבי מבקש מאמי לכבות את האור במקרר והיא סירבה. היא התעצבנה עליי בגלל איזה דבר מטומטם, שלא הוצאתי את הזבל ברגע שהיא ביקשה, אז הכל התפוצץ לדבר גדול, ואבי נזף בי שאני לא עוזרת ושאני כל-כך לא מתחשבת כשאני דורשת דברים כאלה מאמי (למרות שהוא מכבד והיה מסכים להם). אני צריכה להיות רגישה במיוחד ולהיזהר לא להכעיס את אמא שלי ולעשות את תפקידי בבית, אפילו יותר ממה שמצפים ממני ואפילו במידה מוגזמת (אבא שלי אומר שאין דבר כזה מידה מוגזמת של עזרה בבית). אז צעקו עליי, כנראה בצדק, או שלא, אבל נורית המקרר נשארה דולקת, אז לי ולטובי לא היה כמעט מה לאכול כל השבת. ההורים שלי לא הבינו והאווירה הייתה מאוד מתוחה.

היום היה יום כל כך כיף. ישנתי עד מאוחר (אה! סוף סוף) וכולם יצאו חוץ ממני וכמובן טובי, אז ירדתי למטה ותפרתי לטובי חצאית שתפתיע אותה ותגרום לה להרגיש טוב. אחר כך תיקנתי אחת שלי ורק ישבתי ותפרתי ותפרתי והקשבתי לשופן באך, שומאן, רימשי-קובקוב, מוצארט וג׳ודי קולינס כל היום.

טובי מרגישה יותר טוב עכשיו. היא תלך שוב לרופא ביום רביעי ותגלה יותר מה לא בסדר, אבל הרופא כמעט בטוח שזה מונו והוא מתייחס לזה ככזה. טובי היא פנטסטית, אף פעם לא מתלוננת (בניגוד אליי במצבים דומים) והיא מאוד יפה.

במכתבים האחרונים שלך התעצבנת עלי מאוד בגלל ה״סודיות״ שלי כלפיך והעלית כל מיני האשמות. אתה כל הזמן שואל אותי אם יש לי בעיות עם צניעות, ובדרך כלל אני לא עונה לך ישירות. הסיבה היא שקשה מאוד לומר, לרשום, במה בדיוק אני מסתדרת טוב ובמה פחות - זה כאילו הייתי שואלת אותך: ״נו, מה איתך ועם כעס?״ אתה כמובן מכיר את הדינים של כעס - אם אכתוב לך את כולם ואעשה רשימה מסודרת, ביקורת לא בהכרח תעזור בשנייה שהאמונה שלך תיכנס לחדר. זה לא שאתה מתעלם – פשוט קשה להחזיק מעמד בהתמודדות.

כך גם אני עם צניעות. אני לא יכולה להגיד אם אני נכשלת או לא - לפעמים כן, לפעמים לא. אבל זה ממש לא משהו לדווח לך. אני לעצמי צריכה להמשיך לזכור ולהחזיק מעמד ולא לשכוח ולא לאבד את זה. מילים במכתב הם לא מה שמזכירים לי - תמונות, אנשים, רגשות ואווירה - כן.

בבית כאן זה מאוד קשה. סוג זה של צניעות אינו נראה כאן. נוכח, אך שקוף. אז אני צריכה לעבוד על זה. אני חושבת על זה לעצמי ואני מנסה - אני באמת. אז לפעמים אני מרגישה פחות, להגיד לך שזה יוצא מפרופורציה ומעוות? אני לא יודעת. אל תדאג בבקשה!...

אוהבת,

דבי.

6 באוגוסט 1972 כ״ז אב תשל״ב (מתורגם)

אלי היקר ביותר,

בסדר. אני מצטערת. אני באמת מתנצלת על שני המכתבים האחרונים שלי – על הדברים שכתבתי והדרך שבה פעלתי. אני כל כך מצטערת. אני לא ממש יודעת למה בכלל שלחתי את האחרון. למדתי דבר אחד - התכתבות במכתבים זה דבר עלוב, זה אבסורד אפילו. לשנינו יש כל כך הרבה מה לומר, אנחנו עמוסים במחשבות ובתובנות חדשות - כל יום אני לומדת כל כך הרבה, או חושבת על כל כך הרבה דברים, ויותר מכל אני מרגישה צורך לכתוב לך. לא - לדבר איתך. זה מגוחך בכתיבה.

אני מגלה שאני תמיד מתנצלת - ועל מה? על כך שאני כועסת במכתב או מדוכאת, או אי הבנה או משהו - והכל נובע מהרצון שלי להיות איתך. אני כל כך קופצנית ורגישה, אני מניחה שאני מגיבה יותר מדי ואומרת הרבה דברים שלא כדאי לשלוח בדואר ולגרום להחמרה. ובכל זאת, לפעמים יש יותר מדי צרות ואי נוחות בבית - לחץ מההורים ומעצמי, בעיות עם שבת, תשישות מהמחנה, טובי חולה, ואז המכתבים שלך מחיים אותי - אני לא יודעת.

אני מצטערת, פשוט כתבת לי, באמצעות ציטוטים של חז״ל, שאתה מצפה ממני למשהו שלא כל כך הצלחתי להבין, משהו שנראה היה מנותק לחלוטין ומנקודת המבט הסובייקטיבית שלך - אני לא מאשימה אותך, אבל זה לגמרי בלי להתחשב בי כאדם במצב ייחודי עם רגשות, עם חסרונות מסוימים ואפילו גם כמה תכונות טובות – בגלות.

אלי, אני לא שוכחת. אני לא לבד כאן - אני שומרת על קשר עם הרב לנדיסמן, הרב אנעמר והחברה הכי דתית שאפשר, ודרישותיהם של חז״ל ברורות לי. אני מעריכה אותך שאתה מצטט לי אותם - זה באמת עוזר המון, אבל מה שאני לא מצליחה להבין זה - מה אתה רוצה? והאותיות המטומטמות האלה מחמירות את המצב.

אם הייתי שם, בארץ הקודש, איתך.. - שנינו יודעים שכל מה שאתה רוצה וכל מה שאני רוצה זה למלא את רצון ה׳ ולחיות חיי תורה על ידי קיום של דברי חז״ל. אם אתה יכול להבין את כל המחשבות שלי, אתה יכול להבין כל גמרא מסובכת, להבדיל אלף אלפי הבדלות. הו אלי, אני אוהבת אותך.

אני באמת מאמינה שזה פשוט הטיפשות שבנפרדות שלנו שמנהלת הכל. לפעמים אני חושבת שעדיף שלא נכתוב בכלל - דבר די מטופש לומר בנסיבות העניין, כי אני לא יכולה להפסיק לכתוב לך יותר מאשר להפסיק לנשום, גם אם אני כותבת מכתבים נוראיים.

אוהבת,

דבי

כ״ט מנחם אב תשל״ב (מתורגם)

אלי היקר,

השרירים שלי כואבים לי כל כך. ארלין ממש עובדת עליי: 35 כפיפות בטן (הסוג הקשה ביותר), 15 שכיבות סמיכה (של בנות - אבל עדיין הן קשות!) כל מיני תרגילי מתיחות, 50 מגע בהונות ותרגילי בטן, ואכלתי מעט מאוד (טוב, סוג של..) גם היום, אז נראה. כלומר, אני מקווה שלא - זה כל העניין!

הו יקירי, היום לא קיבלתי שום דואר - זה מגיע באופן ספורדי מאוד. יש ימים שבהם אני מקבלת 6 מכתבים בבת אחת (הימים הכי טובים כאן) ואז כמעט שבוע בערך בלי אף אחד. והם גם לא באים כרונולוגית - זה מערבב לי את המוח. למכתבים שלך לוקח בערך 10 - 11 ימים להגיע אלי, ושלי צריכים לקחת 6 - 7 ימים להגיע אליך. אז קצת יותר משבועיים לסיבוב הלוך ושוב - איזה כאב.

היום ניגנתי בפסנתר במשך כשעתיים וחצי. אני כל כך שמחה מזה, אבל מאוד כועסת על עצמי בגלל המעפשות החלודה שלי - נשמע מאוד חורק. ומפרקי האצבעות שלי נסדקים! אולי אני צריכה לעשות גם את תרגילי האצבעות האלה? גם אני כל הזמן סורגת – אגב, מישהי אמרה שאתה חובש את הכיפה מקטיפה שחורה– נו, מה עם זה? המממ? אם אתה לא אוהב את הכיפות שלי, תגיד לי מהר ואני אפסיק לסרוג, אני ממש לא נהנת לעשות את זה.

אני לא סורגת כדי שתהיה לך עוד כיפה, אני סורגת כי אני אוהבת אותך ואני אוהבת לעשות לך דברים. לתת לך - זה איכשהו מקשר אותי אליך כמעט כל שנייה, כי כשאני לא כותבת, אני מבלה כמעט כל שנייה מזמני בסריגה אליך ושום דבר לא יכול לגרום לי להפסיק!

ההורים שלי נוסעים לשבוע - פשוט לברוח אחרי כל החמרה כאן (של הכשרות). אז רק טובי, ארלין ואני נהיה פה - חופשה גם לנו ...

נו? איך הלמידה? מה שלומך? אתה אף פעם לא מספר יותר מידי וזה לא טוב לקמטים ולשיער האפור שלי - לדאוג.

תכתוב לי עליך כי אני אוהבת אותך.

דבי

י׳ אלול תשל״ב - (מתורגם)

אלי היקר,

זו הפעם השנייה שאני כותבת לך היום. את הראשון אי אפשר באמת לקרוא לו מכתב, אני מניחה - זה היה הפתק ששלחתי בחזרה יחד עם המכתב שלך עם זאב - כנראה קיבלת אותו לפני כמה ימים ואתה ממש מבולבל מבחינת הזמן.

אני מלאת כאב ופגועה וגם סחוטה לגמרי, אחרי שכתבתי מכתב ארוך לרבנית טאו. היום זאב יצא לישראל, אז חזרתי הביתה מהמחנה, קראתי את המכתב שלך, כתבתי פתק קצר ורצתי ונתתי לו. ואז חזרתי הביתה, חשבתי לא מעט, כתבתי מכתב לרבנית טאו ועכשיו אני כותבת לך.

אני לא מבינה מה קורה, אבל בבקשה אני מקווה שתעבור ותדבר עם ר׳ צבי כשהוא יחזור ממילואים או עם הרבנית עוד קודם - זה חיוני. מה איתנו? אנחנו כן אוהבים אחד את השני, ואף אחד מאיתנו, חס וחלילה, לא רוצה לפגוע בשני ובכל זאת שנינו מתים. אני מקווה שמישהו יוכל להבין ולייעץ בהתאם.

אלי, הראש שלי מתפוצץ, היד שלי כואבת, מחר אכתוב שוב טוב יותר. מספיק להיום.

אוהבת,

דבי

נ.ב. תוכל בבקשה למסור את מכתבי לרבנית [חנה טאו] בבקשה? תודה.