פתאום זה נהיה עולם שלם וחי והייתי נשבית בקסם המנגינה והסיפור והדמויות והעלילה ולא יכולתי להפסיק לנגן
בזמן שהרב אלי היה עושה קידוש מלאכים היו מתעופפים שם
דינה הייתה טמירה וכל כך יפה והיה בה משהו מאוד מאוד מיוחד שתמיד שבא את ליבי
ולתוך החדר הזה, עם כל האהבה שבו
דינה היתה כולה שירה, היא היתה כולה מנגינה, מנגינה אחת גדולה שלא תיגמר לעולם.
ופתאום איזה מין חיוך כזה מאוד מאיר פנים ודינה אומרת לי ״רותי, זה לא אותו דבר״... קמנו והתחבקנו
הקידוש של הרב אלי הרעיש את עולמי הצעיר, בקידוש הבנתי לראשונה מה זה באמת לקדש את יום השביעי
ואז הבת הקטנה שלי התאשפזה וביום שהיא היתה צריכה לצאת מבית החולים, אשתי שברה את הרגל
אם תבטיח לי שאם אני מפסיק לבוא לחברון לענייני עבודה, אתם תעזבו את חברון, אני מפסיק לבוא.
היה לנו קשר עמוק מאוד, הרב אלי היה ממש יד ימיני
מעיין, אני בגן עדן... וחושבת עלייך. אוהבת דינה
אמרת לי לא להגיד את זה לדינה כי היא בטח תתעצב לשמוע שנפל העץ
הרי ידוע ומפורסם שכל מי שמחברון ומקריית ארבע הם פאשיסטיים, שונאי אדם, שונאי גויים
שאלתי אותו: ״מה קרה שאתה מוכרח ללכת למערת המכפלה?״
רוקדת בסלון לצלילי המנגינה ואחר כך מתארת במילים ציוריות את המנגינה. את הנחלים הזורמים, הניצנים...
לא פחות מהזכות שזיכה אותי ה׳ שרב אלי הוא היה רבי, זיכה ה׳ שרב אלי היה ידידי.
חוט של חסד היה משוך על פני הקשר החברי הטוב הזה. איזו מנגינה, נעימה מרגיעה, היתה מתנגנת לה ברקע
לא ידעתי מה היא רוצה כי טיפלתי בעצמי
״לא יודעת, תשימו עוד כמה צלחות, אולי זאתי תבוא והוא והיא״...
הצעקות בבית משפחת הורביץ
ברגע שאת הולכת ללדת, אני חייבת לדעת ראשונה... לא משנה באיזה שעה זה בלילה או ביום, את חיייבת להתקשר!
גם היום אני יכולה לערוך סיור וירטואלי בבית ההוא... היא היתה מורה לפסנתר, ואני זוכרת את עצמי מקשיבה
האוירה המשפחתית שנשמרה גם כשהבית היה מלא בבחורי ישיבה, ואורחים רבים.
ההפתעה שלי מהעניין מלא הכנות של אלי בילדים ומגובה העיניים