מעניין שבין כותלי האבן האלה, באוויר הדחוס וברעש המחריש בישיבה, נמצאים המרחבים האמיתיים והחופש

תחביב נעורי היה גידול פרחים, עסקתי בחשיפת מכמני עמק החולה הפוריה, ולא אשכח את אותו בוקר קיצי

נציגכם במשרד החינוך מבקש להוציא את ״הנפש היהודי״ מ״התקוה״. גם ״עין לציון צופיה״ קצת מיותרת

הגעתי לחולתה לביקור קצר בדרך להודו – ושם אמרו לי ״מה? אתה יהודי. כאן מקומך, כאן משפחתך, כאן עמך״

ראיתי שאלי נהנה במיוחד. עברו שלוש שנים מאז שהיינו בחולתה

ספגתי ממך המון בתקופה הקצרה שהתגוררתי בחולתא. ניחוח הזבל, אהבת מולדת, התבוננות היסטורית.

אנחנו הסתדרנו יפה, שיפצנו איזה דירה ישנה שאנחנו שוכרים, אבל אין לי מקום לגדל דברים ומזה אני מצטער.

האם אני משוגעת? האם לגדל משפחה בביתנו בקרית ארבע זהו טירוף?

לעולם לא אשכח את הנסיעה לחולתה כשכל הדרך עולים ויורדים חיילים המשתחררים בפעם הראשונה לחופשה הביתה.

הניצוץ הזה בעיניים שלו, הראה לנו התלמידים שמה שהוא עושה זה מה שהוא אוהב וזה מי שהוא באמת.

אם תבטיח לי שאם אני מפסיק לבוא לחברון לענייני עבודה, אתם תעזבו את חברון, אני מפסיק לבוא.

כל החג אנחנו מדברים על בית המקדש וקורבנות, תגיד זה רציני?

ממש התעצבנו, זה גם מעליב. הדוד עצמו לא היה, אם הוא היה לא הייתי עושה את זה

הדודה שלי נלחמה נגד הכנסת טלוויזיה לקיבוץ, היא אמרה שזה יפרק את המשפחה

הג'יפ נסע... הצליח לעבור כחמישה קילומטרים מתוך העשרה שהיו דרושים לי – – ואז נדם המנוע

ביום קיץ חם, הופיע נער חיוור כזה, לא שזוף, אבל יפה. דובר רק אנגלית. זר בסביבה זרה.

ואז היא שאלה ״איזה קיבוץ? איזה קיבוץ?״ בטון של סקרנות ובעיניים מתעניינות, אז אמרתי ״חולתה״

כל מילה בקידוש נאמרה בכוונה גדולה ולאט... בעניים עצומות....

ההספד של אלי בהלווייה של דודה שושנה כרמלי האהובה מקיבוץ חולתה

העבודה הקשה של אלי בגינה בקיבוץ והעוגה של יום שישי

את אחי אנכי מבקש

ההתאקלמות של אלי בקיבוץ חולתה

סיפור חייהם

אין אלי בלי דבי ואין דבי בלי אלי – כך בחייהם וכך, בכאב נורא – במותם.