איך לסחוב עוד מזוודה על המטוס?
התפעמנו יחד, דינה ואני, מפעמי משיח הקורים לנגד עינינו ממש, בקליטת עלייה.
את בטח מופתעת ומבולבלת! ברחתי מהחדר לא יכולתי לספוג עוד. ממך למדתי את הלקח - וכי אדם יודע מה יקרה לו
אל לנו להביט באחרים, אין דמיון כוזב יותר מהשוואת אדם לאדם
רציתי לספר ולתאר כמה עצובה אני וכמה מבולבלת... ובמקום כל זה אני פתאום מתמלאת שמחה
אל תסתכלי על הגלים, אלא על הסלע שעליו הם מתנפצים
"טוב טוב די אני מדברת יותר מידי, עכשיו רוצי לתינוקות שלך"
ואז היא שאלה ״איזה קיבוץ? איזה קיבוץ?״ בטון של סקרנות ובעיניים מתעניינות, אז אמרתי ״חולתה״
דינה נורא פחדה מרופאים והיא פחדה מבדיקות והיא לא פחדה להגיד את זה
"אהה, אילו היתה לנו מצלמה, נכון דינה?" ואני מרים את העיניים
לא ידעתי מה היא רוצה כי טיפלתי בעצמי
״לא יודעת, תשימו עוד כמה צלחות, אולי זאתי תבוא והוא והיא״...
הייתי נכנסת אל הבית בלי לדפוק. הרבה אנשים הרגישו חופשי להיכנס ותמיד היו בבית אורחים.
כל מילה בקידוש נאמרה בכוונה גדולה ולאט... בעניים עצומות....
ברגע שאת הולכת ללדת, אני חייבת לדעת ראשונה... לא משנה באיזה שעה זה בלילה או ביום, את חיייבת להתקשר!
הם היו הראשונים להתייחס לחברות שלנו ברצינות, בזמן שכולם מסביב התייחסו לזה כאל קוריוז
לא יכולה לעבור אפילו יום אחד בלי אלי
דינה פרצה בבכי. אלי והילדים הבינו את חיבוטי נפשה
למה דינה לא הסכימה לגלות על מה התזה שלה?
בחדר האטום עם הרב אלי ודינה הורביץ
גילינו את דינה אחרי חיפוש שלה אחר קרובי משפחה ב״בית התפוצות״
היתי מחכה כל כך למפגש עם דינה ושותה כל מילה, כל נשימה ומבט שלה בצמא.
ההפתעה שלי מהעניין מלא הכנות של אלי בילדים ומגובה העיניים
הצלילה העמוקה של הרב אלי, יחד עם כישורי המשחק שלו... משהו לא מהעולם הזה