הרב אלי בנה את המהלכים שלו לבנה אחרי לבנה בצעדים איטיים

בזמן שהרב אלי היה עושה קידוש מלאכים היו מתעופפים שם

לפעמים הרגשנו שאנחנו מפריעים לזוגיות שלהם, הם מדברים בינהם ואנחנו נוחכים סתטיים בשיעור.

דינה הייתה טמירה וכל כך יפה והיה בה משהו מאוד מאוד מיוחד שתמיד שבא את ליבי

הניצוץ הזה בעיניים שלו, הראה לנו התלמידים שמה שהוא עושה זה מה שהוא אוהב וזה מי שהוא באמת.

פתאום אני שומעת רעש של בנות, הסתכלתי וראיתי ממעלה הרחוב את כל כיתתה של דינה רצה ודינה רצה יחד איתם

הבית המבולגן

דינה ליטפה ברוך את ראש תלמידתה אשר סירבה להינתק ממנה ואשר קול בכייה הגיע עד לאוזנינו. דממה שררה

צחקנו על זה שהוא באמת שחקן, אמנם לא מול קהל בתיאטרון, אבל כמלמד בחיידר עקדת יצחק קמה לתחיה

אבא, זה מאוד מוזר לי, זאת הפעם הראשונה בכל כך הרבה שנים שאין לנו אף אחד יחד אתנו בשבת

ראית את הבית? כמה שרנו בו, כמה עונגי שבת בילינו בו, כמה נגינות בפסנתר נשמעו בו

ולתוך החדר הזה, עם כל האהבה שבו

ספר מחזור מרגש מכיתתה הראשונה של המורה דינה הורביץ אולפנת קרית ארבע

דינה היתה כולה שירה, היא היתה כולה מנגינה, מנגינה אחת גדולה שלא תיגמר לעולם.

המורה דינה שלי עומלת על הדרך והיא גבוה ואצילית ומבטה רואה מה שלפנים ומה שהיה ומה שלעומק

ופתאום איזה מין חיוך כזה מאוד מאיר פנים ודינה אומרת לי ״רותי, זה לא אותו דבר״... קמנו והתחבקנו

הקידוש של הרב אלי הרעיש את עולמי הצעיר, בקידוש הבנתי לראשונה מה זה באמת לקדש את יום השביעי

ואז הבת הקטנה שלי התאשפזה וביום שהיא היתה צריכה לצאת מבית החולים, אשתי שברה את הרגל

אם תבטיח לי שאם אני מפסיק לבוא לחברון לענייני עבודה, אתם תעזבו את חברון, אני מפסיק לבוא.

כל החג אנחנו מדברים על בית המקדש וקורבנות, תגיד זה רציני?

ממש התעצבנו, זה גם מעליב. הדוד עצמו לא היה, אם הוא היה לא הייתי עושה את זה

הדודה שלי נלחמה נגד הכנסת טלוויזיה לקיבוץ, היא אמרה שזה יפרק את המשפחה

הבחורצ׳יק עולה לבית המדרש לחפש מישהו עם מכנסיים וכיפה, עם זקן ואולי משקפיים

אם סבא וסבתא שלי היו בחיים הם היו מפנקים אותי ומספרים לי סיפורים מצחיקים ואוהבים אותי